המשרתת נחשדה על גניבת הכסף, בלא לדעת שחושדים בה, בערב פסח מצאו את צרור הכסף, הרב והרבנית ביקשו סליחתה והבטיחו לה פרי בטן, לאחר שנים באה ביתו להודות לרב על קברו שבארץ ישראל
המשרתת השיבה להם, שהיא כלל לא הרגישה שהם חושדים בה, כך שאין כל מקום לבקשת סליחה, אך הרב והרבנית שביקשו לרצותה בכל אופן, ביקשו ממנה: בקשי נא מאיתנו כל דבר אשר תחפצי וניתן לך אותו במתנה. והיא בשלה - לא חסר לי מאומה, לא אקח מידכם שום חפץ.
אמר לה הרב: אנו מבקשים בכל זאת להעניק לך דבר מה, מה תבקשי מאיתנו?
השיבה להם המשרתת: את זאת אבקש, נשואה אני כבר שנים רבות, וטרם נפקדתי בזרע של קיימא, אני מבקשת שהרב יברכני שאפקד בפרי בטן!
שמע זאת הרב, ומיד בירכה בקול נרגש: בעזרת השם יתברך תזכי ותיפקדי במהרה
פעם הגיעה אישה זקנה לבית דינו של הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, וביקשה לדעת היכן טמון הגאון רבי אברהם שאג זצ"ל (נפ' כט אדר תרל"ו) שהיה רבו של הגרי"ח זוננפלד. חברי בית הדין תמהו איש אל רעהו, וכי מה לאישה זו ולקברו של הגאון רבי אברהם שאג?! נענתה האישה וסיפרה להם את סיפורה:
היה זה כאשר הגאון רבי אברהם התגורר עדיין בחוץ לארץ. בביתו הועסקה משרתת יהודייה, בעבודות סדר וניקיון. והנה, באחד הימים גילה רבי אברהם, כי סכום כסף גדול שהופקד אצלו למשמרת, נעלם ממגירת שולחנו.
במשך שעות ארוכות ניסה רבי אברהם להיזכר האם הוציא את הכסף מהמגירה והניחו במקום אחר, אך לשווא. ככל שניסה לרענן את זכרונו, לא הצליח. יתרה מכך, גם בירור מהיר בין בני הבית, העלה כי איש לא שלח ידו במגירת השולחן.
החשד נפל כמובן על המשרתת היהודייה הענייה, שנכנסת ובאה בכל חדרי הבית כבתוך שלה. נד רבי אברהם בראשו - ככל הנראה לא עמדה המשרתת בפיתוי ונטלה את הכסף, לחש באוזני הרבנית.
הרב והרבנית באו במיצר, מצד אחד - הכסף איננו והיה חשוב להם, ומצד שני - בשום אופן לא רצו לגרום למשרתת לעוגמת נפש והלבנת פנים. החליטו ביניהם שלא לומר למשרתת דבר, אולם מעתה ישגיחו אחר מעשיה ולא ישאירו מעות בהישג יד, על מנת שלא להעמידה בניסיון.
הרב והרבנית נהגו במשרתת ברגישות כה רבה, עד שזו כלל לא הרגישה בכל המתרחש סביבה. היא לא חשה במבטים המלווים אותה בכל שעל ופינה בבית הרב.
חלפו להם מספר חודשים, והנה הגיע ערב חג הפסח. בני הבית ניקו וקרצפו את הבית. במהלך ניקיונות החג מצאה הרבנית לפתע את סכום הכסף מוטמן באחד ממדפי הספרים, ואז נזכר הרב בכאב, שהוא הניחם שם בעצמו, ולחינם הם חשדו במשרתת. עוד באותו ערב, קראו הרב והרבנית למשרתת וסיפרו בפניה על כל אשר אירע. וביקשו את מחילתה על שחשדו בה חינם.
אך המשרתת השיבה להם, שהיא כלל לא הרגישה שהם חושדים בה, כך שאין כל מקום לבקשת סליחה, אך הרב והרבנית שביקשו לרצותה בכל אופן, ביקשו ממנה: בקשי נא מאיתנו כל דבר אשר תחפצי וניתן לך אותו במתנה. והיא בשלה - לא חסר לי מאומה, לא אקח מידכם שום חפץ.
אמר לה הרב: אנו מבקשים בכל זאת להעניק לך דבר מה, מה תבקשי מאיתנו?
השיבה להם המשרתת: את זאת אבקש, נשואה אני כבר שנים רבות, וטרם נפקדתי בזרע של קיימא, אני מבקשת שהרב יברכני שאפקד בפרי בטן!
שמע זאת הרב, ומיד בירכה בקול נרגש: בעזרת השם יתברך תזכי ותיפקדי במהרה.
המשיכה האישה הזקנה את סיפורה, וגילתה: שנה חלפה, והמשרתת נפקדה בבת - בת יחידה, ואני היא אותה הבת שנולדה מברכתו של הגאון רבי אברהם שאג זצ"ל.
לבינתיים עלה רבי אברהם להתגורר בארץ ישראל, ולחונן את עפרה, ולאחר תקופה הסתלק לגנזי מרומים.
סיימה הזקנה את סיפורה: קודם פטירת אמי ע"ה, היא ביקשה ממני 'כל חיי רציתי לעלות לארץ ישראל ולהשתטח על קברו של רבי אברהם, שמברכתו נפקדתי - אך לא זכיתי, אנא השתדלי לעשות זאת במקומי'.
והנה כעת, מבקשת אני למלא את צוואתה של אמי, ועל כן מבקשת אני לדעת את מקום קברו של רבי אברהם שאג, שמברכתו באתי לעולם.
