המטענים הוצאו כבר מבטן האוניה, וכשהובאו ארגזי התפוחים, חשכו עיניהם של בעליהם. מקצתם נרקבו, מקצתם נראו כצלויים באש ואף לא אחד מהם צלח עוד לאכילה.
רכשתי מספר רב של ארגזי תפוחים. היה לי זמן לבחור את המובחרים שבהם. איש לא דחק בי, המסחר התנהל בנחת, ואחת למספר דקות מלאתי את תאי האישי בארגז תפוחים נוסף.
בשלווה וביישוב הדעת רכשתי את התפוחים, ובתוך האניה כיסיתי את הסחורה מחשש עינא- בישא. זמן קצר לאחר מכן, בשעה אחת עשרה לפני הצהרים, הפליגה האניה לדרכה. החזקתי את הארגזים בתאי, באין פוצה פה ומצפצף, ובמשך כל הנסיעה הקפדתי לטפל בהם, לוודא שייכנס אוויר צח ביניהם ולהחזיקם במצב תקין.
היה זה בשנת תש"י, עם סיום מלחמת העולם השנייה נותרו בפולין מתי-מעט יהודים ניצולים, אשר השלטון הקומוניסטי הגיף בפניהם את שעריו ולא הניחם לצאת מן הארץ ספוגת הדם והדמעות אל ארץ אבותיהם.
לאחר ארבע שנות ציפיה, בשנת תש"י, נפתח חרך צר בגבולות המדינה ורבים מן הניצולים, ביניהם, הרב אברהם ישראל ארנברג ז"ל, אשר סיפר את המעשה הבא, מיהרו לצאת לעבר הארץ הקדושה.
במהלך נסיעתנו ארצה, הגענו בערב שבת לעיר הנמל ונציה שבאיטליה, וכעבור מספר שעות התעטפנו בקדושתה של שבת איטלקית.
בבקרו של יום שבת קדש המה מקום שהייתנו רוכלים איטלקים רבים שצצו משום מקום עם שלל מרכולתם הצבעונית. הרוכלים עשו את מלאכתם
נאמנה, ופרסו בפנינו סחורות שלא ניתנו להשגה בפולין, וכן סחורות עוברות לסוחר בארץ יעדנו, ארץ ישראל.
המסחר החל פורח. אין אני ראוי לשפוט את האנשים אשר שבעה נפשם מרורים, ועתה אצו רצו בבהילות לרכוש סחורה מכל הבא ליד.
אני עמדתי במקומי מחריש. שבת! שבת היום בעולם!
אט אט שככה ההמולה. כספם של הנוסעים תם, וערימת המציאות שסביבותיהם תפחה וגבהה.
תפוחי עץ היו הסחורה המבוקשת ביותר. הללו נמכרו בארגזים בעלי תכולה של חמישה קילו האחד, ונוסעים רבים הצטיידו במספר ארגזים מתוך מטרה למכור תפוחים אלו בארץ ישראל, אשר בחוף ימה היינו אמורים לנחות בתוך ימים אחדים.
מספר נוסעים ניגשו אלי ומתוך רחמים הציעו לי הלוואה, עד שירווח, כדי שאוכל גם אני לרכוש תפוחי עץ. הודיתי להם על טוב ליבם, והסברתי להם בעדינות, כי את יום השבת אני מקדיש לאלוקי השמים והארץ. הללו נדו לי בראשם והסתלקו כלעומת שבאו.
לעת ערב קיבלנו הוראה להעביר את חפצינו לאניה בשם "גלילה", שעגנה בנמל, ושעליה נפליג ארצה. בהתרגשות רבה ארגנתי את חפצי הדלים, בעוד הסובבים אותי עמסו את תפוחיהם על עגלות ועל גביהם של סבלים איטלקיים, והתמקמתי עם רעייתי ושני ילדי ב"גלילה".
תוך שלש שעות התמלאה האניה עד אפס מקום באנשים, נשים וטף, ובחבילות אין ספור. משגדשה הסאה, פקד רב החובל על כל באי האניה, להעביר את צרורותיהם, חבילותיהם, מזוודותיהם וארגזיהם פנימה, אל בטן האניה, מלבד חפציהם האישיים.
בסיועם הנמרץ של מלחי האניה וקציניה, רוקנו כל התאים מתכולתם, למגינת ליבם של הנוסעים. עלינו על יצוענו מתוך תחושת נעימות. הנה, אנו חוזרים הביתה. עם בוקר התעוררנו ולהפתעתנו נוכחנו לראות, כי לא גלי ים ושמים כחולים סובבים אותנו, כי אם נופה המרהיב של ונציה. התברר כי מחמת עיכוב כלשהו תפליג האניה רק בשעות הבוקר המאוחרות.
התעטפתי בטלית והתעטרתי בתפילין, ובעמדי על סיפון האניה הודיתי ליוצר הבריאה על נפלאות בראשית ועל כל מה שגמלני מעודי ועד היום הזה, בו אנו אמורים להפליג לארץ חמדתנו, ארץ אשר אליה לא זכו להגיע אבותי ואבות אבותי, נוחם עדן.
כעבור זמן מה, החל הנמל שוקק חיים.
שוב אותם רוכלים, אשר דבר עיכוב האניה גונב לאזניהם במהירות, חשו לנמל ופרסו את מרכולתם.
מיהרתי להצטייד במעט הדולרים אשר לי וירדתי אל הנמל, שם נכונה לי הפתעה נעימה. הקונים היו מועטים, שכן, כספם של רוב הנוסעים אזל ביום הקודם, ולפיכך מחירי התפוחים ירדו פלאים.
רכשתי מספר רב של ארגזי תפוחים. היה לי זמן לבחור את המובחרים שבהם. איש לא דחק בי, המסחר התנהל בנחת, ואחת למספר דקות מלאתי את תאי האישי בארגז תפוחים נוסף.
בשלווה וביישוב הדעת רכשתי את התפוחים, ובתוך האניה כיסיתי את הסחורה מחשש עינא- בישא. זמן קצר לאחר מכן, בשעה אחת עשרה לפני הצהרים, הפליגה האניה לדרכה. החזקתי את הארגזים בתאי, באין פוצה פה ומצפצף, ובמשך כל הנסיעה הקפדתי לטפל בהם, לוודא שייכנס אוויר צח ביניהם ולהחזיקם במצב תקין.
ביום שישי אחר הצהרים הגענו בע"ה לחיפה, והועברנו לשער העליה. בבקרו של יום ראשון הופיעו במקום סוחרים, שחפצו לקנות מהעולים החדשים את הניתן לקנות. המטענים הוצאו כבר מבטן האוניה, וכשהובאו ארגזי התפוחים, חשכו עיניהם של בעליהם. מקצתם נרקבו, מקצתם נראו כצלויים באש ואף לא אחד מהם צלח עוד לאכילה. לבעליהם ההמומים לא נותר אלא להשליכם לפחי האשפה. לעומת זאת, התפוחים שלי היו תאווה לעיניים, טובים וטריים. כמובן, שזכיתי למכור אותם במחיר טוב ורווחי הנאים סייעו לי ולבני ביתי בהתערותנו בארץ ישראל.
