דמעות חנקו את גרוני. "אתם יודעים כמה השקעתי???" זעקתי בלי מילים
דמעות חנקו את גרוני. עלבון צורב.
"אתם יודעים כמה השקעתי???" זעקתי בלי מילים, "מעל עשרים שעות של עבודה, לחץ, חוסר שינה, ואתם לא מתייחסים???" הייתי שבור ורצוץ.
במיוחד חרה לי, שכשטעיתי או קראתי מדי מהר, כולם היו שם כדי להעיר, אך כדי לפרגן.... אף אחד...
לפתע נזכרתי בו, בבעל קורא הקבוע שלנו. חמש שנים כפול 50 פרשות... כמה עמל הוא משקיע, כמה לחץ יש לו, ואני... חוץ מלתקן אותו וגם למרבה הבושה להעיר לו פעם על הקצב, לא פניתי אליו אף פעם... איזה בושות...
עד שלא הרגשתי את מה שהוא חווה, לא ידעתי כמה הוא זקוק להערכה. לפחות כמו שאני זקוק. ואז הכתה בי ההכרה, והיא שינתה לי את כל החיים.
אני מתפלל קבוע בשבת קודש במניין של השעה 7:30 בבוקר, שנים ארוכות אני מתפלל בו, ודי נהנה מהתפילה.
החזנים טובים, הגבאי מנהל את התפילה באופן יוצא מן הכלל, וגם הבעל קורא סביר מאוד, קורא די יפה את הפרשה, בקצב טוב, לא מהר מדי ולא לאט מדי, הכל בסדר גמור.
אף פעם לא היה לי קשר מסוים עם הבעל קורא, הוא בא, קורא, קריאת התורה, הפטרה, והולך, הוא אינו מתפלל במניין שלנו אלא מגיע מאיזה מקום, קורא, והולך.
לא הכרתי אותו, ולא החלפתי איתו מילה, כך גם רוב המתפללים, אין מה לומר לו, מלבד כמה טעיות שיש לו כמעט כל קריאה, שאז כל התפללים מתעוררים לחיים ומתקנים אותו במקהלה רועמת.
כך עברו להם כמה שנים טובות, עד שהגיע שבת אחת ששינתה את כל המבט שלי על ה'בעל קורא', ובעצם על החיים כולם.
בשבת פרשת צו ביקש ממני הגבאי, טובה, להחליף את הבעל קורא חד פעמי, עקב שמחה משפחתית שמשתתף בה ולא יגיע השבת.
נעניתי בשמחה, חשבתי לעצמי שכל יום אקדיש לזה 10 עד 20 דקות וככה אקרא חָלַק את הפרשה (מסתמא אפילו יותר טוב מהבעל קורא הקבוע... ״מי יודע ... אולי אקבל את השטעלע במקומו", עברה בי מחשבת עונג...). וכך, בחשיבות, התיישבתי ביום ראשון להתחיל להכין את הפרשה...
וידבר ה׳ ... צו את בני אהרון ואת בניו לאמר.... ולבש הכהן... פרשת אשם... מנחה... מה אומר לכם, שעה וחצי ישבתי מיוזע, מתוח ומרוכז... פשטא פזר ותלישא התערבבו לי מול העיניים, עד שקלטתי פסוק אחד שכחתי את הקודם... עד שקטע אחד היה ברור הקודם כבר התבלבל... לאחר שעתיים של עבודה הכנתי רק רבע פרשה!!!!
למחרת חשכו עיני... לא זכרתי כולם ממה שלמדתי... כאילו כלום... עוד שעתיים וחצי מאומצות (שעה חזרה ושעה וחצי הכנה) והגעתי לשליש פרשה... למחרת שעתיים נוספות (שעה חזרה ושעה הכנה) ואיכשהוא הגעתי לחצי פרשה...
למחרת השתתפתי בחתונה ופספסתי יום... ויום רביעי סתם לא היה לי כח... וככה הגעתי לליל שישי, ובמקום להתענג על שטייגן טוב עם צלחת חמין מהבילה בסופה, הסתגרתי בחדר אטום, עם מגבת על הראש, אקמול פוקוס... וככה ארבע שעות עבדתי עד שהגעתי לאיזה רמת ידיעה סבירה בפרשה... את הפטרה עוד לא התחלתי...
ליל שבת הייתי מתוח כמו קפיץ... כל הסעודה ישבתי על קוצים... לא הצלחתי להנות מהסעודה בכהוא זה... הדגים נתקעו לי בגרון... שרתי זמירות שבת כמי שכפאו שד...
מיד לאחר המרק... ברכתי ברכת המזון, עזבתי את הילדים והבית ללא עזרה, וטסתי לבית מדרש הקרוב, והתחלתי להכין את ההפטרה...
מרוב לחץ לא הצלחתי לקלוט כלום... בעמל ובעייפות (הגבאי של הבית כנסת לא בא לנקות את הבית ביום שישי במקומי...) לאחר שעתיים קשות מאוד חזרתי הביתה, עייף ולחוץ וגם סחוט, והלכתי לישון צמוד לשעון מעורר שיעיר אותי בחמש בבוקר.
בארבע בבוקר קמתי בקפיצה... (לאחר חלומות מפחידים כל הלילה על כך שלא קמתי ועל הטעויות הרבות...) והתחלתי לשנן שוב את כל הפרשה מתחילה ועד סוף... שוב ושוב ושוב...
ואחר כך את ההפטרה... שוב ושוב ושוב... הגעתי לתפילה מתוח ומרוכז, מיד רצתי לארון לתפוס את התיקון קוראים... כדי שעד שהחזן יתחיל יהיה לי הזדמנות אחרונה לחזור שוב... שחרית... שוכן עד... שמונה עשרה... קדיש תתקבל... שמע ישראל... גדלו לה׳ איתי...
ו... הגיע רגע האמת... אני מול הספר תורה ומול הקהל (שמשום מה נראה לי די עוין...) וככה התחלתי לקרוא... בקול רועד... "וידבר ה׳... צו את אהרון..."
עד שלישי הלך יפה, ברביעי היו לי 2 טעיות שכל הקהל במקהלה בקול רועם תיקנו אותי...
בין חמישי לשישי בא אלי אחד מן המתפללים הוותיקים וסימן לי עם היד קמוצה למעלה ולמטה, לאמר- קצת יותר לאט... שישי, שביעי... זהו... לקראת הסוף...
ההפטרה הייתה קשה, והיו לי כמה טעיות וכל הטעמים קפצו והתבלבלו לי... אבל איכשהוא עבר בצורה סבירה בהחלט... ותחושה טובה של עונג התפשטה בי...
"אההה..." חשבתי לעצמי, "איזה פירגונים אני יקבל מהחבר׳ה, אחרי כזאת השקעה מגיע לי, לא?"
לאחר סיום גלילת הנביא לתוך המעיל אני מסתובב לאיטי מחויך וקצת מבויש, מחכה לתור המעריצים שיבואו לומר לו יישר כחך, יישר כח, או לפחות שכייח. הלם....
אפס... אף אחד... כלום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ראובן מעיין באיזה עלון, שמעון אומר יקום פורקן, לוי מנמנם על הסטנדר ויהודה סתם חולם, אף אחד לא טרח לומר לי כלום!!!!
כשאני הולך לאיטי, מצפה לאיזה יחס, אזי ר׳ יששכר הגבאי אמר לי "שכייח, יפה מאוד", ועוד איזה מתפלל שלא זיהיתי הפטיר "שכוייח שכוייח" מהיר. זהו.
דמעות חנקו את גרוני. עלבון צורב.
"אתם יודעם כמה השקעתי???" זעקתי בלי מילים, "מעל עשרים שעות של עבודה, לחץ, חוסר שינה, ואתם לא מתייחסים???" הייתי שבור ורצוץ.
במיוחד חרה לי, שכשטעיתי או קראתי מדי מהר, כולם היו שם כדי להעיר, אך כדי לפרגן.... אף אחד...
לפתע נזכרתי בו, בבעל קורא הקבוע שלנו. חמש שנים כפול 50 פרשות... כמה עמל הוא משקיע, כמה לחץ יש לו, ואני... חוץ מלתקן אותו וגם למרבה הבושה להעיר לו פעם על הקצב, לא פניתי אליו אף פעם... איזה בושות...
עד שלא הרגשתי את מה שהוא חווה, לא ידעתי כמה הוא זקוק להערכה. לפחות כמו שאני זקוק. ואז הכתה בי ההכרה, והיא שינתה לי את כל החיים.
הרי בכולל אחד מן האברכים הוציא השבוע ספר מושקע מאוד, שעמל עליו שנה, ואני מה אמרתי לו, "פששש... איזה יופי... נפלוא מאוייד נפלוא מאוייד" עיון חטוף של 2 דקות והמשכתי הלאה...
הלאה??? הבנאדם השקיע כאן שנה של מחשבה, עמל ויגיעה, תוכן, עימוד, עיצוב השער והכריכה, הקדמה, הסכמות ועוד, כמה דמים תרתי משמע נשפכו כאן... ואני???
אמרתי לו נפלוא מאויידד?
תן פירגון אמיתי!!!!
תשקיע שלוש דקות לפרגן לו באמת, אינדיבידואלי, (גם אם אתה מקנא וקשה לך לפרגן)...
"עברתי על ההתחלה ורואים כמה השקעת...
איזה יופי... סימן א׳ וב' עברתי ואני לא מונח מספיק אבל מה שקראתי נהניתי מאוד... איזה סדר ובהירות..." ככה צריך לומר תפרגן לו!
ועוד חשבתי, אתמול הייתי בשבע ברכות משפחתי, וחוץ מלהתלונן לעצמי על "העונש" ש״הפילו עלי" במשפוחה... ומתי כבר יסתיימו הדרשות...
הלו!!!!!!!!!
אתה בסדר????
בעלת הבית משקיעה כבר שבוע בתכנון תפריט, קניית חד פעמי תואם וקיפול מפיות, אתה יודע איזה לחץ ומתח עברו עליה???
אתה יודע שרק בחנות של החד פעמי היא הייתה שלוש שעות???
תפרגן מקרב הלב! אל תאמר תודה רבה, היה טעים מאוד... ותלך... תעמוד שתי דקות לפרגן, ותראה שאתה מעריך.
יש דרשנים שהשקיעו בדרשה, תקשיב או לפחות תעמיד פנים שאתה מקשיב ותגיד לו בסוף איזה יופי.
ויותר מזה, הסייד שסייד אצלי לפני שבועיים, אמנם שילמתי לו יפה, אבל כמה הוא טרח, הוא רוצה לשמוע מילה טובה.
הירקן ברר עבורך משלוח יפה, תן לו מילה טובה, חברת ההובלות התאמצו מאוד, תראה להם שאתה מעריך...
ואפילו המלצר של המחתנה הידועה, שמביא לך בורקס שאתמול היה בצקי, היום מוכן ומחר כבר יהיה שרוף... אז מה? הוא משקיע, תן לו מילה טובה. בדיוק כמו שהייתי רוצה שיראו לי שמעריכים אותי.
ואם אתם מתפללים שבוע הבא במניין שלנו בשבת, אזי תזהו אותי ללא בעיות.
אני מי שאומר לכל בעל תפילה "יישר כחך, היה יפה מאוד, מאוד מאוד נהניתי", ולבעל קורא אני זה שעומד לידו מיד לאחר הקריאה למשך 2 דקות (מחוץ לבית כנסת) ומפרגן לו באמת, ומראה לו שאני יודע כמה קשה להכין וכמה שנהניתי מהקריאה. בשורות טובות לכולם.
