ביום ה-27 ביתו המבוגרת התארסה בשעטומ"צ
בוא נסכם, שהינך מתחייב למשך - 30 יום לא לדבר בתפילה, - אפילו לא בדברי תורה, וגם לא בין גברא לגברא, בדיוק כמו שכתוב בהלכה! כמו כן, הינך מתחייב לא לדבר כשהינך עטור - בטלית ותפילין, למעט דברי תורה שלא בשעת התפילה. - והוספנו תנאי לעסקה: אם הבת לא מתארסת בתוך 30 הימים הללו, הוא משוחרר מההתחייבות, אבל... אם היא מתארסת בתוך הזמן הזה הרי שההתחייבות תהפוך לדבר - של קבע, לכל החיים! היהודי חשב כמה שניות, ולאחר מכן לחץ יד, וקיבל על עצמו בו במקום את העסקה. - האמת, שמיד לאחר מכן, נלחצתי... חששתי מחילול ה' שעלול להיות אם הדבר לא יתקיים ח"ו... ובכלל, מי אתה ומי ש מךָ להציע עסקאות שכאלו בשם הקב"ה כביכול? אבל הרגשתי שההחלטה לגשת אל היהודי, ולהגיד לו את הדברים האלה, לא באמת היתה בשליטתי. ה"עסקה" כביכול עם הרבש"ע "נחתמה".
לפנינו סיפור מדהים במיוחד, הצופן בקרבו כמה מסרים רבי משמעות, גם - בענין הדיבורים בבית הכנסת, גם בענין חשיבותה של הדוגמא האישית של ההורים בהנחלת המידות הטובות וההקפדה במצוות, לילדיהם, ועוד.
המספר הוא הרב אפרים כהן מבני ברק, בנו של מכובדנו הגאון רבי יוסף שמואל כהן, וכיון שהמעשה אירע אצלו אישית (ויש באמתחתנו גם את שמו של המדובר, ואימתנו את הפרטים אחד לאחד), הרי ברור שלפנינו אחד הסיפורים המרשימים שהגיעו לידינו בעת האחרונה.
וכך מספר הרב א. כהן: מזה כמחצית השנה ניגש אליי כמעט מידי יום אחד המתפללים, לפני עלייתי לדוכן לברכת כהנים, ומבקש שאכוון על בתו שתזכה לזיווג הגון. למותר לציין שעשיתי כבקשתו. אבל מאחר שראיתי שהדבר מציק לו מאוד, החלטתי לעשות מעשה. לקחתי אותו הצידה, ושאלתי אותו: מותר לי לדעת בת כמה בתך המדוברת, שאתה רוצה שהיא תמצא כבר את זיווגה? והוא השיב: מבוגרת מאוד!
ואז הרגשתי שהשי"ת מכוון אותי ושם את הדברים בפי. לבשתי עוז ותעצומות, ושאלתי אותו: האם הינך מוכן לעשות "עסקה" כביכול עם הרבש"ע? האיש היה נראה מופתע, - - אבל השיב: "הנני מוכן ומזומן". ואז אמרתי לו כדברים הללו:
בוא נסכם, שהינך מתחייב למשך - 30 יום לא לדבר בתפילה, - אפילו לא בדברי תורה, וגם לא בין גברא לגברא, בדיוק כמו שכתוב בהלכה! כמו כן, הינך מתחייב לא לדבר כשהינך עטור - בטלית ותפילין, למעט דברי תורה שלא בשעת התפילה. - והוספנו תנאי לעסקה: אם הבת לא מתארסת בתוך 30 הימים הללו, הוא משוחרר מההתחייבות, אבל... אם היא מתארסת בתוך הזמן הזה הרי שההתחייבות תהפוך לדבר - של קבע, לכל החיים! היהודי חשב כמה שניות, ולאחר מכן לחץ יד, וקיבל על עצמו בו במקום את העסקה. - האמת, שמיד לאחר מכן, נלחצתי... חששתי מחילול ה' שעלול להיות אם הדבר לא יתקיים ח"ו... ובכלל, מי אתה ומי ש מךָ להציע עסקאות שכאלו בשם הקב"ה כביכול? אבל הרגשתי שההחלטה לגשת אל היהודי, ולהגיד לו את הדברים האלה, לא באמת היתה בשליטתי. ה"עסקה" כביכול עם הרבש"ע "נחתמה".
כעבור כמה שבועות, ממשיך הרב כהן לספר, הגיע הבן שלי מבית הכנסת, שבו נפגשתי עם היהודי ההוא, ואמר לי: "אבא, יש יהודי אחד שהגיע לבית הכנסת, והמתין עד שאסיים את התפילה ולאחר מכן ניגש אליי וביקש לספר לך שהבת שלו התארסה... בחישוב מהיר של מספר הימים הגענו ל- 27 יום מאז שחתמנו על העסקה!!! אי אפשר לתאר את עוצמת ההתרגשות שאחזה בי. כשהתקשרתי לברך אותו בברכת מזל טוב, העדיף - היהודי להעמיד במרכז הדברים לא את השמחה הגדולה שהיתה בביתו, אלא משהו אחר לגמרי: 'אין לך מושג איך נראית התפילה שלי מאז שקיבלתי על עצמי לא לדבר', הוא אומר בהתרגשות מרובה. 'זה אני והרבש"ע, לא הטלפון, ולא החברים מסביב'.. רק אני והוא'!
והרב כהן מוסיף: התלבטתי זמן רב אם לפרסם את הסיפור, ולהזדהות בשמי, ולהצהיר שאני הוא זה שהצעתי לו את העסקה, שמא יגידו שאני "בעל מופת", ואנוכי תולעת ולא איש. ובסך-הכל זכיתי בשליחות לגרום ליהודי להתחזק בענין גדול כל כך, - ומן הסתם בעקבות אותה התחזקות הגיעה אליו הישועה - שהיה זקוק לה.
בתחילה רציתי רק לכתוב את המעשה בשמו של חבר שהוא בעל המעשה, אבל כיון שחששתי שאם לא אספר את המעשה מכלי ראשון ממש, אלא בשם 'מישהו', זה יוריד מהאמינות הנדרשת כאן, והסיפור לא ייקלט היטב, והקוראים יפקפקו בפרטי הסיפור, וממילא לא יקבלו ממנו את החיזוק הראוי.
לכן אני נאלץ לספר לכם שאני הוא "בעל המעשה", ואני הוא זה שראיתי במו עיניי איך הישועה הגיעה ביום ה-27 להתחייבות של אותו יהודי שלא לדבר בתפילה במשך 30 יום, ואם ייוושע ההתחייבות תימשך לנצח.
כדאי גם לכם לעשות כך. עסקאות כאלו כביכול עם - - הקב"ה הן הדבר הכי משתלם שאפשר לחשוב עליו. הלא כפי - שכתבתי זה בדוק ומנוסה... כמו כן התפרסם על חסיד אחד - - המתגורר בבני ברק, הרב דוד מרגלי (יו"ר חיסידי מאקווא העולמי), שנפצע לפני כמה חודשים באופן אנוש בתאונה באירופה (עד כדי כך שאי אפשר היה להביאו מיד לארץ), וקהל החסידים קיבלו על עצמם לרפואתו שלא לדבר בבית הכנסת בעת התפילה. בימים אלה השיא האיש את בתו, והוא מהלך על רגליו בס"ד.
גם בחתונה עצמה הוצב שלט בו התבקש כל הקהל להמשיך ולקיים את הנ"ל. ונדגיש בהדגשה ברורה: 'עסקה' עם הקב"ה אין פירושה שאנחנו עושים תנאים עם מלך מלכי המלכים, כדרך שמבצעִים עסקאות עם בני אדם. שלא יעלה איש על דעתו שהכוונה בביצוע העסקה היתה כמו שמקובל בעולם המסחר... בוודאי לא זו המטרה, ולא זה הענין.
אבל, זה מוכיח על קירבה יתירה שיש בין שני ה'צדדים', האדם עם בוראו, עד כדי כך שהוא מוכן לדבר עם השי"ת בלשון מושאלת של עסקאות... וכבר מצאנו דברים כאלה במקורותינו, מראשוני הראשונים ועד אחרוני האחרונים.
ואגב, אחד מגדולי הרבנים בבני ברק, ומהמפורסמים שבהם, ביקש מהרב כהן לעמוד בשבת האחרונה בבית הכנסת בו מתפלל הרב, ולספר את הסיפור ברבים, לפני הקריאה.
הרב כהן מציין ש'אנשים רבים שואלים אותי מהיכן לקחתי את ה'ענין' הזה להיות קנאי לענין הדיבורים בתפילה? ואני משיב, שכמובן שהכל הכל שייך לחינוך - שקיבלנו מאבא שליט"א. מאז היותנו ילדים קטנים, ידענו שאבא לא מדבר בתפילה, ואינו מסוגל להתפלל במקום שמדברים שם. זה היה (ועדיין) "קו אדום" אצלו.
