אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב: האולטימטום של הגנרל, הנסיעה למהר"ם א"ש והישועה הפלאית...
פתאום התנער משרעפיו ובפנים זורחות אמר להלפרט: "ר' יהודי, כבר נושעתם! קום וסע לביתך לשלום ובשמחה!".
הלפרט חשב כי הוא חולם בהקיץ. "מה עליי לעשות?", שאל במבוכה.
"מה זאת אומרת?", התפלא רבי מאיר. "אמרתי לך, שוב לביתך, ותתבשר בבשורה טובה ומשמחת".
הלפרט לא האמין למשמע אוזניו. "כיצד אוכל לשוב לביתי, כשאותו רשע זומם להורגני?!", הוסיף והקשה.
"נו, ר' יהודי", גער בו רבי מאיר, "אין זה הולם אתכם להרבות כל-כך בשאלות".
ליבו הלם בפראות כאשר התקרב לעירו, מונקאץ'. הוא שם את פעמיו אל ביתו, מביט בחשדנות ימינה ושמאלה...
עיניו של הגנרל רשפו מזעם. הוא נופף בידו בכעס לעבר הרב יוסף-יהודה הלפרט וצעק: "עליך להשיב את הטבעת בתוך עשרים וארבע שעות".
זה היה בשלהי קיץ שנת תקצ"ז רוחות מלחמה נשבו, וגדודי צבא נעו ברחובות הערים המרכזיות. גם לעיר מונקאץ' הגיע גדוד גדול, בראשות גנרל עתיר קרבות ומדליות. על התושבים הוטל לדאוג לאנשי הצבא למקומות לינה ומזון.
הרב יוסף-יהודה הלפרט היה חסיד בלב ובנפש של הרה"ק רבי צבי-אלימלך שפירא מדינוב, בעל 'בני יששכר'. נוסף על היותו תלמיד-חכם וחסיד גדול, היה גם גביר נכבד, ובבעלותו היו בית מלון ובית מזיגה.
הגנרל הורה לשכן בבית המלון שלו את מפקדי הגדודים. שאר החיילים שוכנו באוהלים שנפרסו בשדות שמחוץ לעיר. "שיהיה לכפרת עוונות", אמר הלפרט, על ההפסד הצפוי לו.
בליל שבת ישב הלפרט עם משפחתו לסעודת השבת, ופתאום נשמע קול המולה מכיוון המלון. התברר שהגנרל איבד טבעת יקרה, שקיבל לאות הוקרה מאת קיסר אוסטריה. נוסף על ערכה הכספי הגדול, הטבעת הייתה יקרה מאוד בעיניו.
הקצינים שבפיקודו נקראו לנטוש את המפות ותכניות המלחמה, ולהורות לחייליהם לחפש את הטבעת האבודה. כאשר החיפושים העלו חרס, הורה הגנרל לקרוא לבעל המלון.
"אני מטיל עליך את האשמה על היעלמות הטבעת", הבהיר באוזניו. "עליך להשיבה בתוך עשרים וארבע שעות, שאם לא כן, תומת".
הלפרט ניסה להסביר לגנרל כי לא הוא ולא מי מאנשיו היו במלון בשעה שאבדה הטבעת, אך כל הסבריו נדחו.
העיר נעשתה כמרקחה. הכול שחו בזעם ובכאב על האסון הנורא שניחת על ראשו של הלפרט. עסקני הקהילה חיפשו דרכים להשפיע על הגנרל שלא יאשים את הלפרט באשמה המופרכת, אך המאמצים לא נשאו פרי.
בשעה זו חש הלפרט כמה חסר לו רבו, ששהה בדינוב שבפולין. "אילו יכולתי לנסוע עכשיו אל רבי, היה מציל אותי מהצרה הזאת", הרהר בעצב.
לאחר שיצאה השבת ומועד האולטימטום התקרב לסיומו, הבין הלפרט שעליו לברוח מהעיר. הוא חמק לבית אחד מידידיו, לקח סוס משובח ויצא מהעיר אל תוך אפילת הלילה, בשאיפה לברוח רחוק ככל האפשר.
רכיבה מהירה הביאה אותו לעיר אונגוואר (אוז'הורוד). הוא התעניין היכן מתגורר הרב, ופנה לעבר ביתו. אם אין באפשרותו להגיע אל רבו שבדינוב, ייכנס לרב המקומי וישיח לפניו את צרתו.
אחוז בהלה נכנס אל חדרו של רבי מאיר איזנשטטר, מגדולי רבני הונגריה, שנודע בכינויו 'מהר"מ א"ש', שבאותה שעה עדיין ישב בסעודת 'מלווה מלכה'. הלפרט היה שרוי בסערת נפש, ומילים לא ברורות יצאו מפיו.
רבי מאיר הגיש לו כיסא ומזג לו משקה. לאחר שנרגע מעט, החל הלפרט לספר את הצרה הגדולה שהתרגשה עליו.
כשסיים את הסיפור קם רבי מאיר, נסער כולו. הוא ניגש אל ארון הספרים, נשען על אחד המדפים ושקע בהרהורים עמוקים. דממה השתררה בחדר. במשך כמחצית השעה לא הוציא הגה מפיו, ומדי פעם בפעם פסע בחדרו הלוך ושוב בדבקות, פניו להבים.
פתאום התנער משרעפיו ובפנים זורחות אמר להלפרט: "ר' יהודי, כבר נושעתם! קום וסע לביתך לשלום ובשמחה!".
הלפרט חשב כי הוא חולם בהקיץ. "מה עליי לעשות?", שאל במבוכה.
"מה זאת אומרת?", התפלא רבי מאיר. "אמרתי לך, שוב לביתך, ותתבשר בבשורה טובה ומשמחת".
הלפרט לא האמין למשמע אוזניו. "כיצד אוכל לשוב לביתי, כשאותו רשע זומם להורגני?!", הוסיף והקשה.
"נו, ר' יהודי", גער בו רבי מאיר, "אין זה הולם אתכם להרבות כל-כך בשאלות".
ליבו הלם בפראות כאשר התקרב לעירו, מונקאץ'. הוא שם את פעמיו אל ביתו, מביט בחשדנות ימינה ושמאלה, ופתאום הבחין באשתו עומדת ברחוב. כשהבחינה בו מרחוק סימנה בידיה שימהר לבוא.
התברר שפתאום נשמעה ירייה מאחד מחדרי המלון. כעבור זמן בא לביתם הגנרל בכבודו ובעצמו. הוא התנצל לפני האישה על שחשד בבעלה. הגנרל סיפר כי הטבעת נמצאה בידי שלישו הנאמן, וזה התאבד לאחר שהבין כי עומדים להסגירו.
"באיזו שעה אירע הדבר?", שאל הלפרט את זוגתו. הוא נדהם לשמוע כי הדבר קרה בדיוק כאשר רבי מאיר היה שעון על ארון הספרים, שקוע בשרעפיו.
עם שחר מיהר הלפרט לשוב לאונגוואר, להודות לצדיק על הישועה הפלאית. סיפור המעשה היכה הדים נרחבים בכל האזור. מאז נהג הלפרט לערוך בכל שנה סעודת הודיה מיוחדת ובה סיפר מחדש את הנס שאירע לו.
