רבינו שלמה יצחקי רש"י הק' כ"ט תמוז ד"א תתס"ה

מספרים שאביו של רש"י רבינו יצחק היתה בידו מרגלית גדולה וחשובה, והגויים חמדו מאד לקנותה, ולהשתמש בה לשם עבודה זרה שלהם, והיו מפצירים בו מאד שיתן להם את המרגלית, והם ישלמו לו כהנה וכהנה, אך ביודעו שהם צריכים אותה לצורך אליליהם, לא אבה ליתנה להם בשום אופן. באחד הימים הזדמן לו לנסוע בספינה עם הגויים, והתחילו לשדל אותו ולשחדו בשלמונים מרובים, ובראותו שאינו יכול להתאפק מליתן להם את המרגלית, עמד והשליכה למצולות ים, ובזה הפסיד את כל ממונו הרב שהיה ברשותו.

והצטער רבינו יצחק מאד על המעשה הזה, שהוכרח להפסיד את כל עושרו בעבור זה. ושמעו בבית המדרש בת קול מן השמים, שבזכות המצוה הגדולה הזאת שעשה עכשיו, יזכה להוליד בן שיאיר את העולם בתורתו. 

***

סגולת לימוד רש"י הק'

כידוע הרה"ק מסאטמאר בעל ה'דברי יואל' זצ"ל היה מרבה בלימוד ובדרש על חומש ורש"י ותלה זאת בדברי הרה"ק ר' מרדכי מנדבורנא זצ"ל שהיה אצלו כשהיה ילד.

עובדה זו שמעתי מאדמו"ר מבישטנא החונה בגבעת שאול בי-ם, שהיה נוכח בשעת מעשה ושמע מהרה"ק מסאטמאר את הסיפור כשבא לניחום אבלים אצל האדמו"ר ר' איתמר מנדבורנה, וסיפר שאביו שלח אותו ואת אחיו אל הרה"ק ר' מרדכי מנדבורנא. הדבר היה במוצאי שבת ונסעו כברת דרך והגיעו כשהרה"ק רבי מרדכי אחז לפני קריאת התורה של מנחה בשבת. לפני הגבהה, קרא הרה"ק רבי מרדכי לב' האחים ושאל את האדמו"ר מסאטמאר שהיה ילד אם לומד חומש רש"י, וענה הן ושאלו שאלה ברש"י. ואח"כ אמר להם, מרדכי הכיר יהודים שבצעירותם הכירו את הרבש"ע, ובזקנותם הם הניחו אותו בבוידם, ומרדכי אמר [כך היה דרכו לומר] שהסיבה היא "וואל זיי האבן נישט גייפלוועט" בחומש רש"י.

ואח"כ אמר לו הרה"ק מנדבורנא עליכם ניכר שאתם לומדים חומש רש"י.

במשנת רש"י

***

משיב כהלכה

אחד מהחסידים גולל את מר לבו לפני רבו הרה"ק רבי מאיר יחיאל מאסטראווצא זיע"א שיש לו אשה רעה המצערת אותו ומקללתו, ובתוך הדברים התפאר בפניו, כי למרות שאשתו מקללתו בתדירות אין הוא מתרגז כלל מדבריה ואינו משיב דבר כנגדה. ולא עוד אלא שהוא צוחק ממנה ומדבריה, וכמובן שכאשר היא רואה שלא מציק לו כלל מה שהיא צועקת ומקללת, הרי זה מעלה חמתה יותר ויותר, כי היא חפצה שיענה לה דבר ותוכל להחזיר לו מנה אחת אפים ולהאריך בקללות וגידופים, מה שאין כן כשהוא שותק מסתתמין דבריה והיא מוכרחה לקצר בדבריה. החסיד הזה רצה להתפאר בזה שאינו משיב לה, ואמר לרבו מה אעשה שהיא רוצה דוקא שאקלל אותה. 

אמנם הרה"ק הוכיח אותו, כי שתיקתו אינה באה מכח מדת הסבלנות אלא משום שהוא חפץ לצערה ביותר ואין בזה מעלה שהוא שותק לגמרי, כי בוודאי שאינה יכולה לסבול שהיא מתקצפת וצועקת והוא עומד כאבן דומם בשלוה ובשחוק. ואמר הרה"ק, שבזה נתיישב לו פירוש רש"י על מאמר הגמרא במסכת שבת (פח:), ת"ר הנעלבין ואינם עולבים, שומעין חרפתן ואינם משיבים, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ופירש רש"י, עושין מאהבה מאהבת השי"ת. 

ולכאורה מה חידש רש"י בזה, שהרי הכל יודעין שאהבה דמיירי בה הש"ס היינו אהבת השי"ת. אמנם בא לומר דשבח השומעין חרפתן ואינם משיבים, הוא דוקא כשהם עושים מאהבת השי"ת, ולאפוקי כשמקבל על עצמו שתיקה כדי לצער את חבירו או אשתו ולא מאהבת השי"ת דאז אין השתיקה ההיא שבח כלל.

(ספיר ויהלום פר' פנחס ע"ח - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)