רבינו יונה מגירונדי זצ"ל בעל שערי תשובה כ"ח חשון ה"א כ"ד
רבנו יונה (ב"ר אברהם) מגירונדי, המכונה גם רבנו יונה החסיד, היה מגדולי הראשונים בספרד. רבנו יונה חיבר ספרים חשובים בתחום התלמוד, ההלכה והמוסר.
לדורות נתפרסם כבעל המוסר הגדול, ובזמנו כיהן כראש ישיבה גדולה – בברצלונה ובטולדו – שבה העמיד תלמידים הרבה שהמשיכו את דרכו.
רבנו יונה נודע כבעל חריפות ועוצמה למדנית גדולה מאוד בעולם התלמודי, וכתב חידושים לכמה מסכתות. אך כיום נשאר רק חידושיו למסכת בבא בתרא הנקרא בשם "עליות דרבנו יונה". בחיבור עצמו מעלה רבנו יונה דיונים מעמיקים על סדר המסכת, סוגיה אחר סוגיה. בסוף כל דיון מביא רבנו יונה את מה ש"עלה בידנו", הכוונה היא לפרטים אותם פוסק רבנו יונה להלכה, ומכאן גם שמו של החיבור.
כמה מתלמידיו כתבו חידושים על מסכתות שונות שרובו או כולו ממנו, וקרויים בשם חידושי תלמידי רבינו יונה ובקצרה תר"י. הרשב"א והרא"ש מרבים לצטט מחידושיו גם למסכתות נוספות.
חיבר ספר מוסר כללי הנקרא "שערי צדק" אשר רובו אבד ונשאר ממנו הספר "שערי תשובה", חיבר פירוש על ספר משלי, וכן חיבר פירוש על מסכת אבות שהינו פירוש ארוך יחסית לפירושי רש"י ורמב"ם. בספר "חידושי גיטין המיוחסים לריטב"א" מצוטטים דברי תורה מרבנו יונה על מסכת גיטין.
עיקר פרסומו של רבינו יונה קשור בתורת המוסר שלו. ספרו הנודע ביותר "שערי תשובה" הוא חלק מספר מורחב "שערי צדק", המכיל שערים נוספים: "שער האכזריות", "שער היראה", "שער התורה", "שער הענווה", "שער האכזריות" ו"שער העבודה". רבנו יונה חיבר פירושים נוספים הקשורים למוסר, בפירושו לספר משלי ולמסכת אבות.
רבינו יונה נתבקש לישיבה של מעלה בעיר טולדו בכ"ח בחשוון בשנת ה'כ"ד.
האם מותר לגלות סוד שנודע לו במקרה
שאלה. האם האיסור לגלות סוד, שייך דווקא כאשר אדם מגלה דבר שנמסר לו בסוד לאדם שלישי, והאיסור קשור דווקא בהפרת האמון שנתן בו בעל הסוד, או שמא בעצם גילוי מידע שבעליו חפץ להצניעו יש איסור?
תשובה. מבואר במסכת חולין (דף צד ע"א) שאסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו עכו"ם. והנה נאמר בתורה 'ויגנב יעקב את לב לבן הארמי' (בראשית לא כ), ותרגם יונתן בן עוזיאל "וגנב יעקב ית דעתיה דלבן ארמאה". וכך פירש אבן עזרא שהיתה כאן גניבת דעת, ומשמע שגם מבלי שחבירו נתן בו אימון, גם נחשב לגונב דעתו. ויעוין ברמב"ן (ב"ב דף נט ע"א ד"ה הא דתנן) שמסביר למה לא מועיל חזקה בהיזק ראיה, וז"ל:... היזק ראיה נזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה, אי משום לישנא בישא, אי משום צניעותא, עכ"ל. והוסיף עוד מי ידע כמה מטי ליה דלמחול, ועוד דאפילו מחל הניזק, כיון דודאי איסור הוא למזיק שהזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת, ואין אדם יכול להזהר בכך, ע"כ נאמר לזה סתום חלונך ואל תחטא תדיר, עכ"ל. מפשטות דבריו משמע שעצם ההסתכלות הוא חטא. ונראה שגם מה שאמר הרמב"ן דבהיזק ראיה יש משום לישנא בישא, אולי בכלל זה עצם ההסתכלות למרות שלא ידבר עליו רעות.
והנה לפי הטעם הראשון שכתב רבנו יונה (שערי תשובה שער ג רכה) וז"ל: וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חבירו דרך הסתר, אף שאין בגילוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו..., עכ"ל. אין חילוק אם חבירו גילה לו וסמך עליו, ובין אם נודע לו הסוד מעצמו, בשניהם אסור לגלות. ויעוין בהלכות קטנות (ח"א סימן רעו) שכתב שיש איסור לבקש ולחפש מסתריו של חבירו, ומה לי 'לא תלך רכיל' לאחרים או לעצמו.
