רבינו יהודה ליוואי (לייב) זי"ע המהר"ל מפראג י"ח אלול שס"ט
רבינו יהודה ליוואי (לייב) הנקרא בפי כל "המהר"ל מפראג" נולד בשנת רע"ב בעיר פוזנא שבפולין לאביו הג"ר בצלאל ב"ר חיים מוורמייזא. שמו נקרא בישראל ע"ש זקינו "חכם הרזים" הגו הגדול רבי יהודה ליוואי הזקן מפראג מגזע דוד המלך ע"ה.
בהגיעו לפרקו נשא לאשה את הצדקנית פעריל בת "הקצין הר"ר שמואל ב"ר יעקב שהיה גדול בדורו בעושר ובנכסים ובכבוד וקרוב למלכות, והיו בו תורה וגדולה במקום אחד".
בשנת שי"ג היתה ראשית ממלכתו בק"ק ניקלשבורג וכן במדינת מעהרין (מורביה). שם היה רועה את צאן מרעיתו באהבה ובמסירות במשך כעשרים שנה.על תלמידיו המפורסמים נמנים הגאונים הגדולים: רבי אפרים לונטשיץ זי"ע בעל ה"כלי יקר", רבי יו"ט ליפמן העליר בעל ה"תוס' יום טוב", רבי דוד גאנז בעל ה"צמח דוד" ורבי אליהו מלואנץ המפורסם בשם "רבי אליהו בעל שם", ועוד.
אחר י"א שנים ששהה בפראג, שב רבינו לפוזנא, וישב שם כארבע שנים, וחזר שוב פעם לפראג המעטירה.
זכה רבינו לראות עולמו בחייו, והעמיד דור של גדולי ישראל. שש חתניו לוקחי בנותיו היו מגדולי הדור, הם וצאצאיהם הרביצו תורה בישראל, ובנו היחיד הגאון רבי בצלאל חריף היה ראש ישיבה בק"ק קעלין, ולמגינת לבו נפטר עליו בחייו, בשנת ש"ס.
ביום ה' י"ח אלול שנת שס"ט נסתלקה ועלתה נשמתו לשמי רום כשהוא זקן ושבע ימים- בן צ"ז שנים- ומנו"כ בק"ק פראג.
הערצתו בעולם החסידות
שמעתי ממנו [=הרה"ק הרבי ר' בונים מפרשיסחא], שאמר שצריך להאדם שיהיה לו רבי בזה העולם, וגם צריך שיהיה לו רבי מעולם העליון ג"כ, ע"כ. ומתוך אותן הדברים הבנתי בשעת מעשה שהוא המהר"ל מפראג, כי השיח באותה שעה איך שהיה על קברו בפראג אז. ואמר שלמד איזה מאמר בספרי המהר"ל קודם התפילה והיתה תפילתו ערוכה בכל על כפיו, ע"כ. ומובן שזה שאמר 'על כפיו', כמ"ש (איכה ג מא) 'נשא לבבנו אל כפים'. וכמאמרם ז"ל (תענית ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו. גם אמר על המבחר הפנינים שהוא עשה אותו בגלגול הראשון. על דברי הרב ז"ל בהקדמתו לספר התניא שקונטרסים אלו הנקראים בשם לקוטי אמרים מלוקטים מפי סופרים כותב האדמו"ר מליובאוויטש במכתבו (מיום יא אייר תשי"ח) שכן מקובל בין החסידים שכונתו לספרי מהר"ל מפראג, ובכלל מסורת חסידים בעלת סמכא היא.
רמתיים צופים
להחמיר לא על חשבון אחרים
כתב בשו"ת 'משנה הלכות' (חלק יב סימן שפה): וכבר ראיתי כמה שמחמירין על עצמן בחומרות יתירות ומוציאין הוצאות גדולות על החומרות, ולפעמים לא ימצא לו על כל אלו וישארו בני ביתו ובניו בלי לאכול ח"ו וצערא דינוקא. וכעין ששאלו לי פעם בא אלי אברך אחד בעל משפחה של ט' ילדים בלע"ה ואשתו והוא, ואמר שהוא מחמיר על חומרת חדש, האמנם היות כי עכשיו אין לו לחם זה כבר כמה ימים והילדים בוכים ואין להם מאכל. והשבתי לו שיוכל להחמיר על עצמו בחומרות, אבל איך לא יחוס על הילדים לצערם בלי מאכל ח"ו.
*
וכך כתב רבינו המהר"ל מפראג זיע"א בהקדמתו לספר 'דרך חיים': וזהו עיקר החסידות כאשר זולתו לא ימצא היזק ממנו, שאם אין מקיים דבר זה וגורם לזולתו היזק, אין ראוי שיהיה נקרא חסיד ולכך מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ולא אמר שיגמול חסדים ויתן צדקה שודאי ראוי לעשות הטוב לזולתו, ואין זה מורה על חסידות יתירה, אבל כאשר נזהר במילי דנזיקין אף אם אין עושה בידים כלל רק שנזהר שלא יגיע היזק ורע לזולתו בגרמתו על ידי שלא נזהר בהיזק זה חסיד גמור.
