רבינו הרה"ק רבי יצחק אריה ווארמזער זצ"ל בעל שם ממיכלשטאט ד' בתשרי תר"ח
רבנו יצחק אריה זצ"ל המכונה זעקל לייב ווארמזער, בעל שם ממיכלשטאט הי' חוטר מגזע תרשישים, המשפחה המפוארה לוריא-אשכנזי, דור רביעי להגה"ק רבנו אליהו בעל שם מוורמייזא ולמעלה בקודש משפחת המהרש"ל והאר"י הק', תוס' ורש"י.
רבנו נולד בשנת תקכ"ח לאביו ר' מתתיהו שלפי דברי רבנו הי' איש תם ירא אלקים, ולפי הנמסר במשפחה נולד ע"י שאליהו ז"ל נגלה לאביו בתור אורח בליל שמחת תורה ובישר לו על הולדת בן שיהיה אור עולם בשכר מסירותו של ר' מתתיהו לכבוד התורה בעירו, ו'העמדת בית לקדושה אמיתית' כלשון רבנו על בית אביו.
כבר בהיות רבנו בגיל חמש נודע לעילוי פקח ושקדן, והשר בעירו ביקש להכירו, והילד נצחו בהתווכחו עמו. בגיל חמש עשרה שם לילות כימים בלמוד התורה, עבר אח"כ לעיר הסמוכה רבה תפארת לתורה ותעודה, פראנקפורט, שם למד תחילה אצל הגה"ק בעל "הפלאה" זי"ע, ואח"כ אצל הגה"ק רבי נתן אדלר זי"ע, והי' סדר יומו ביגיעת התורה בתעניות וסיגופים קדש לה'.
בגיל צעיר נשא אשה בת אחד מנכבדי קהילת פראנקפורט ר"י רייז ורבו המרא דאתרא בעל ההפלאה הי' מסדר הקידושין, לאחר נשואיו המשיך לימודו שם. הוא סבל הרבה מצער גידול בנים, שיכל כמה מילדיו בקטנותם ר"ל, אח"כ מתה עליו אשת נעוריו.
רבינו עלה בסערה השמימה ביום ד' תשרי שנת תר"ח, זי"ע.
סימן שנתקבלה תשובתו
תלמיד אחד מישיבתו, בעל כשרון גדול, נתפס למסיון הנוצרי שהיה פעיל בימים ההם, וגדל אצלם עד כי נתמנה לבישוף במדינת אוסטריה.
אולם רבו לא אמר נואש והמשיך לכתוב אליו תוכחה משך שנים מרובות, עד אשר ביום מן הימים הודיע לרבו שהחליט לחזור בו. מיד ארז הבע"ש זצ"ל את חפציו ויצא למסע לאוסטריה עם הגבאי שלו. בהגיעם לשם היה יום החגא שלהם, ואלפי הנוצרים נתאספו לשמוע דברי הבישוף המשומד, ואז היה אסור ליהודים להתראות ברחוב בסכנת מוות.
הבע"ש הגיע לשם וציווה לגבאי לפלס לו דרך בין ההמון ולמסור להבישוף פתק בו כתוב שיבוא מיד לרבו המצפה לו בבית יהודי. אף שבצעד כזה היה משום סכנת נפשות ממש, קיים הגבאי ציווי רבו, והלה השיב שיבוא אחרי ה'תפילה', שלחו הרב שנית בפתק וגזר עליו לבוא מיד. הבישוף החוויר ואמר לקהל שאינו מרגיש טוב ויצטרך להפסיק, סגר עצמו עם רבו כמה שעות, ושוב לא נודעו עקבותיו.
אחרי פטירת הבע"ש היה נוהג הגבאי ליסע מעיר לעיר בקהילות אשכנז לספר מנפלאות רבו וקיבל בזה נדבות, כאשר ציווהו הבע"ש, פעם הגיעה לאזנו שמועה כי באחת מערי איטליה גר יהודי בנקאי עשיר שנותן סכומים גדולים לכל אשר יספר לו מעשיות מהבעל שם.
הגבאי נסע לשם, וערב שבת היה, והבנקאי אשר שמו היה מנשה, קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לו שבליל שבת בשולחן יתחיל בסיפוריו. בליל שבת נשכחו מהגבאי כל זכרונותיו ולא ידע לפתוח פיו, בראות כן בעל הבית הרגיעו ואמר שבודאי עייפותו גרמה לכך ושינסה שוב למחרת בבוקר. אבל גם בבוקר שכח כל מה שזכר מרבו.
אולם הגביר בקשהו, שביום א' בבוקר יתאמץ עוד הפעם אולי יזכור דבר מה, והנה בבוקר אחרי שחרית בעת שבא להיפרד, נזכר הגבאי מעשה אחד, והוא המעשה של הבישוף הנ"ל. בשמוע הגביר מעשה זה צהלו פניו, ונתן לו שכר רב, וגילה לו, כי אכן הוא הוא הבישוף לשעבר, ומעשה שהיה כך היה, כי אחרי שקיבל עליו לפני הבע"ש לחזור בתשובה מיד ולברוח, שאלו אם ימחלו לו חטאותיו, ואמר לו הבע"ש איני יודע, אולם סימן אחד יהיה לו אם אחרי שנים ישמע ממישהו מעשה קורות עצמו, סימן כי נתקבלה תשובתו, וע"כ שמח לקראת הגבאי, אבל כשראה שעזבוהו זכרונותיו הבין כי עדיין אין תשובתו שלמה, וע"כ כל ליל שבת ההוא עסק בתורה ותפילה, וכך עשה ליל מוצ"ש לזעוק ולבקש מהשי"ת שתתקבל תשובתו, וכיון שנזכר הגבאי כעת במעשה, זה אות וסימן כי אמנם זכה ותשובתו נתקבלה.
