מרן הגה"ק המקובל האלוקי המלוב"ן רבי דוד אביחצירא זי"ע הי"ד "עטרת ראשנו" י"ד כסלו תר"פ
חוליותיה של שושלת הזהב למשפחת אביחצירא, משובצים כאבני חן על פני דורות ארוכים. מקום של כבוד מיוחד, שמור לצדיק הדגול, קדוש יאמר לו, מרן רבי דוד זיע"א, המפורסם בכינוי 'עטרת ראשנו'.
מרן רבי דוד, היה נכדו של מרן רבי יעקב ה'אביר יעקב', בן לבנו מרן רבי מסעוד, זכר צדיקים וקדושים לברכה.
בחיי הסבא הגדול נולד רבי דוד, וכבר בילדותו ניכר בהתנהגותו המיוחדת במינה. למרות גילו הצעיר, היה רבי דוד מתאבק בעפר רגליו של הסבא ה'אביר יעקב', ובמחיצתו רכש מעלות גדולות, רמות ונשגבות. הוא המשיך בהתעלותו ללא הרף, עד שהוכשר, בבוא העת, להיות מנהיג דגול, טהור ומזוכך כאחד משרפי מעלה.
במעלליו התנכר הנער, בהיותו מתמיד עצום השוקד על דלתות התורה שעות רבות ללא הפוגה, מבלי לתת שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו. כבר אז, היתה התנהגותו רצופה גינוני קדושה ופרישות, שהיו חידוש מיוחד ביחס לגילו הצעיר.
כשנה לאחר הכנסו לעול מצוות, נפטר ה'אביר יעקב' לבית עולמו. בבת אחת, הפסיק דוד הצעיר להיות נכדו של הרב והפך לבן הרב. מעתה ואילך, היה ביתם הכתובת המרכזית לכל צרכי הקהילה ולשאר עניני הכלל והפרט. אולם, דוד לא שת ליבו לכל עניני העסקנות שמילאו את ביתם, ותחת זאת היה מרבה להסתגר בחדרו ולעסוק אך ורק בלימוד התורה הקדושה, כמסורת המפוארת של אביו וזקניו הגדולים.
ככל שגדל, כן שגבו הנהגותיו הקדושות. במאמץ עילאי, ביום ובלילה, היה רבי דוד עובד את קונו באמת ובתמים, ברגש, בדבקות ובשלמות ללא פשרות, עד שהיו כל מעשיו לשם שמים.
אנשים היו הוגים את שמו בהערצה גלויה, ונמנעים מלהזכיר את שמו מבלי להקדים את התואר 'רבי'. כאשר היה עולה שמו לשיחה בפי ההמון, היו האנשים מפטירים בהתפעלות: "רבי דוד - הרי גם בדור של חכמים וסופרים היו משתבחים בעלם חמד שכזה".
עשרות בשנים התעלה רבי דוד והגביה עצמו לפסגות, עד כי חשב שיוכל לשבת בשלוותו כל ימי חייו, על התורה ועל העבודה. אלא שמשמים הועידוהו לתפקיד הרם של מנהיג בישראל. היה זה בשנת תרס"ח, כשחשכו המאורות על קהילת תאפיללת בפטירתו של רבם הנערץ, מרן רבי מסעוד זיע"א. או-אז, נשאו בני ישראל את עיניהם אל מרן רבי דוד, בנו חביבו של הרב המנוח, שיואיל למלאות את מקום אביו בהנהגת העדה.
***
קינות מיוחדות חוברו על הסתלקותו של 'עטרת ראשנו', והן ממלאות ספרים שלמים, כגון הספר 'אני לדודי' אשר כמעט כולו מיוחד לזכרו ולהספדו של 'עטרת ראשנו'.
צער רב למאוד, הצטער והתאבל 'בבא סאלי' על אחיו הגדול, 'עטרת ראשנו', שהיה מורו ומדריכו ומקושר היה אליו בכל נימי לבו. נפשו היתה עגומה עליו ולא אבה להתנחם. ימים רבים ישב 'בבא סאלי' בשקו ובתעניתו, בבכותו את מות הקדושים של אחיו הגדול. גם בחלוף תקופה ניכרת, עדיין נהג 'בבא סאלי' במנהגי אבלות, עד אותו מעשה שהיה:
באחת הלילות, ראה 'בבא סאלי' חלום נורא הוד. בחלומו, ראה את 'עטרת ראשנו' בדמותו המאירה, מוקף בצדיקי הדורות, ועומד בפתח בית מדרשו של זקנם, מרן ה'אביר יעקב' זיע"א.
והנה, פנה 'עטרת ראשנו' אל אחיו הצעיר ויאמר לו: "דע לך אחי, כי יש לי צער גדול מכך שאתה מוסיף להתאבל על פטירתי... אינני יכול לפרט בפניך את מקומי הגבוה בגן עדן... ועל כן, אם ברצונך לגרום לי קורת רוח, הפסק להצטער ולקונן עלי!"...
התעורר 'בבא סאלי', וזכר את דבר החלום לפרטי פרטיו. בבוקר, לאחר תפילת שחרית, קיבץ 'בבא סאלי' שלושה חכמים מחכמי תאפיללת, בפניהם ערך "התרת נדרים" והתיר את כל מנהגי האבלות שנהג עד היום.
ועד שנתו האחרונה, היה עורך ה'בבא סאלי' הילולא גדולה ביום הסתלקותו של 'עטרת ראשנו', י"ד בכסלו, מספר סיפורים מחייו מלאי ההוד ומתאר את הנהגותיו הקדושות.
מנהיג בישראל
בן ארבעים ושמונה שנים התגלה רבי דוד במלוא הדרו, בהתעטרו בעטרת ההנהגה.
פתאום התגלה מרן רבי דוד כאיש על העדה, משכמו ומעלה, מנהיג אמת הדואג לכלל ולפרט בצורה נדירה ומעוררת התפעלות. הוא נרתם בכל כוחותיו להנהגת העדה, ולא היה דבר בכל עניני הקהילה שלא זכה לטיפוחו. הוא הרביץ תורה בשיעוריו שמסר בישיבת 'אביר יעקב'; הקדיש שעות רבות עבור דיני התורה שהגיעו לשולחן בית הדין של תאפיללת; דאג לעניים ולנזקקים; והשגיח על כל עניני הקהילה.
אשריהם ישראל, שהקדוש ברוך הוא ממנה להם פרנסים שכאלו, הנושאים את משא קהלם על כתפיהם. אנשים עמדו משתאים לנוכח המשימות הרבות שהיה מרן רבי דוד לוקח על עצמו. לא פעם התגלו באקראי מעשי צדקה וחסד שהיה מרן רבי דוד עושה בהחבא ובחשאי, ואז היתה קרנו של רבם עולה בעיני בני קהילתו יותר ויותר. כך היה כשהמקוואות היו זקוקים לתיקון, עמד והוזיל ממון מכיסו הפרטי לצורך התיקון, בלי לספר על כך לאיש. לעני שבא להשיח בפניו את צערו, העניק מרן רבי דוד 'הלואה', ובו בזמן היה מנוי וגמור עמו שלא ליטול את ה'הלואה' לעולם... גם בגופו היה מרן רבי דוד טורח למען העניים והנזקקים. מידי ערב שבת היה מכין את חבילות המזון עבור הנצרכים, ולא היה מתיר לערוך את שולחן השבת בביתו עד שכל העניים קיבלו את מנותיהם.
בכל מקום שהיה צורך לעזור, היה שם רבי דוד. היה משגר מעות עבור עניי ארץ ישראל, ואף כששררה במרוקו אוירת מלחמה, לא נרתע מלשלוח לתושבי ארץ הקודש - בדרך לא דרך - את המעות שנאספו עבורם.
ההיתר לכהנים להיטמא לשבעה קרובים
ביאור מחודש ונפלא בהיתר הכהנים להיטמא לשבעת קרוביהם מצאנו במשנתו של הרה"ק רבי דוד אביחצירא זיע"א בספרו 'פתח האהל' (פרשת אמור) וזה לשונו: 'אמור אל הכהנים בני אהרן' וכו'. הגם דטעמא ד'לנפש לא יטמא בעמיו' הוא בכדי דלא יוזקו ברוח רעה וכו', שאני גופי הצדיקים משרתי עליון גם לרבות כהנים בעבודתם אשר לקרוביהם הקדושים כן, כההיא 'שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם' וכו', שנקראו חיים גם בעת ההיא. וזהו 'אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא בעמיו' מטעם הנזכר וכו', אכן לעומת שבעה קרוביהם שחזקתם הוא כולם קדושים כהנים וכו', שברשעי לא עסקינן וכו', דהיינו מכח יראת ה' שמהם ובהם וכו', עומדת לעד שגם אחר המיתה בכלל.
