לחיות על קידוש השם בדרך לטרבלינקה
הצפיפות בתוככי הקרונות המזוהמים שנועדו להובלת בהמות היתה מעל ומעבר לכח הסיבולת האנושי; רבים התעלפו ממחנק, אחרים בכו וייללו, ונאקת האומללים בדרכם האחרונה עלתה השמימה.
לפתע הושלך הס ברכבת המוות שהובילה את בני קהילת פיוטרקוב העתיקה והמפוארת לגיא ההרגה בטרבלינקה.
מבעד לבליל הקולות האיום, הלך וגבר קולו הצלול של הרב – הגאון רבי משה חיים לאו שמפורסם היה בכל אירופה כנואם בחסד עליון, ונאומיו הנפלאים היו חלק מרכזי מכל כינוס מכובד בפולין.
את דרשתו האחרונה עלי-אדמות נשא בתוככי הקרון הנורא, כשהוא עומד בדוחק אנושי איום. גופו כאן, אך נפשו העפילה לה למקומות אחרים, ופיו מפיק ניצוצי אש במצוות קידוש השם, בצטטו את דבריו של התנא הקדוש רבי עקיבא בעת מותו, הדברים שהיו שגורים על לשונו:
"כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו... ועכשו שבא לידי, לא אקיימנו?!
"יהודים יקרים!", פנה הרב אל בני עדתו.
"בואו נלך לדרכנו האחרונה כיהודים ההולכים לקדש את השם!
הנהרג כאשר הוא יהודי – קדוש הוא! מוטב מוות שיש בו חיים, מחיי השעה הזו שהמוות מרחף עליהם..."
יחד עמו נשא הרב את כל בני עדתו אל אותו עולם מופלא של קידוש השם, וכאשר סיים את דבריו, פרצו כלם יחד בשירת 'כי בשמחה תצאו'...
ויהי ביום רביעי י"א במרחשוון בהיות הבוקר, עת הורדו יהודי העיר מן הרכבות בשאול התחתיות טרבלינקה והובלו בהתעללות ובהשפלה נוראה לכיוון תאי הגזים, נשמע קולו האדיר של רבי משה חיים שעמד בין בני עדתו: 'אשמנו. בגדנו, גזלנו. דברנו דופי...', וכל בני הקהלה מחרים מחזיקים אחריו במילות הווידוי עד ליציאת נשמתם...
אכן, צעד רבה של פיוטרקוב בעקבותיו של רבי עקיבא, ויצאה נשמתו באחד. ה' יקם דמו ודם כל הקדושים.
כשש שנים לפני כן, הוציא רבי משה חיים לאו לאור את ספרו 'הדרך לקידוש השם'.
איש לא חלם בחלומותיו השחורים ביותר מקצת מן העתיד להתרחש, אולם רבי משה חיים השקיע את מרצו וכחו בסוגיא של 'קידוש השם'.
לאחד ששאלו מדוע משקיע הוא את אונו בסוגיא שאינה אקטואלית לימינו, ענה רבי משה חיים במשפט מצמרר:
"רואה אני תקופה מתקרבת בה יעמד כל יהודי ויהודי בפני מבחן אישי של קידוש השם.
כשם שעלינו ללמוד כיצד לחיות כיהודי – כך ראוי לנו להתכונן לתקופה זאת כדי לדעת כיצד למות..."
ובספרו זה האיר רבי משה חיים את פרשת העקדה באור חדש:
מדוע שיבח הבורא את אברהם אבינו על נסיון העקדה, ואמר לו 'עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני' (בראשית כב יב), ולא את יצחק שפשט את צוארו שלו לשחיטה מפני ציווי הבורא יתברך?
אלא, שתי בחינות יש לראות בעמידה בנסיון העקדה.
הבחינה האחת היא עמידתם של יצחק אבינו שמסר נפשו לשחיטה, ושל שרה אמנו שפרחה נשמתה בשעה ששמעה על העקדה. זוהי עמידה בניסיון קשה ביותר, אך עם מיתתם עתידים הם להפטר מחיי העולם הזה ונשמתם תעלה לשכון בגן העדן.
הבחינה הנוספת של עמידה בנסיון, הגבוהה יותר, שאליה הגיע אברהם אבינו, היא לחיות על קידוש השם.
לגבי אברהם אבינו לא היה נסיון העקדה נסיון הכרוך ברגע אחד של צער. היטב ידע שאם ישחט את בנו לעולה, יחיה את שארית חייו בצער וביסורים קשים. אב שכול ללא זרע, שבמו ידיו עשה את המעשה הנורא.
הוא לא יזכה אף לטיפת רחמים; כל העולם כולו יורה עליו באצבע – הנה האב שהקריב את בנו יחידו לקרבן. זהו האיש שלימד והדריך את כל באי עולם במשך שנים רבות לחסד ולמידות טובות, ולעת זקנה שחט את בנו יחידו.
על אף כל זאת, עמד אברהם אבינו בגבורה בינסיון – לחיות על קדוש השם! לא רק למסור את נפשו מוכן היה, אלא מסר את חייו בפועל, מעתה ועד יום מותו.
לכן זכה דוקא אברהם ונאמר לו משמים 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה'.
