הרה"ק רבי שמחה בונם אלתר מגור זי"ע בעמח"ס "לב שמחה" ז' תמוז תשנ"ב

במוצאי יום אחרון של פסח, כ"ג לחודש ניסן שנת תרנ"ח, נולד בעיירה גור בן להגה"ק רבי אברהם מרדכי, לימים כ"ק אדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור ולאמו הצדקנית מרת חיה ראדא יהודית.

בהוראת סבו הגדול נקרא שמו בישראל 'שמחה בונם', על שמו של הרבי רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצללה"ה. רבות משמעות היו דבריו של אביו ה'אמרי אמת': 'אכן, מה חפץ הייתי שיהיה לי רבי ר' בונם בבית', ויהי לפלא. בשלחן סעודת המילה אשר ערך ה"שפת אמת" במוצאי יום השמיני בליל שבת קודש פרשת תזריע תרנ"ח אמר: אבל מי שיש לו כח למעלה מן השמים, כמו שנאמר באברהם הבט נא השמימה וכו' הוא יכול להמשיך דרך חדש לעולם.

בבית סבו הקדוש ה'שפת אמת' עמדה עריסתו, אשר הקרין עליו מהודו עד יום הסתלקותו בדמי ימיו ורבינו אך בן שבע שנים. על כסאו ישב אביו הגדול רבי אברהם מרדכי בעל ה'אמרי אמת' אשר היה למנהיגו של דור תהפוכות במשך ארבעים ושתים שנה. תקופה סוערת בדברי ימי עם ישראל והוא המנהיג, מנווט ספינת הדור הלוחם על קדשי בני ישראל.

עוד בהיותו רך בשנים בא בקשרי שידוכין עם בת דודו אחי אביו רבי נחמיה אלתר, בנו השלישי של ה'שפת אמת: מרת יוטא הענא, אשר נכדה היתה לבית קוצק וראדזימין, היא אשר עמדה לצידו במשך שבעים שנה.

בראש חודש ניסן שנת תרע"א סמוך ליום בר- המצוה שלו נכתבו התנאים. אך מפאת המלחמה העולמית הראשונה התקיימו נישואיו רק ארבע וחצי שנים אחר- כך, בראש חודש אלול שנת תרע"ה, בעיר ווארשא.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, פעל רבות לחלץ את אביו הרבי מאדמת פולין הבוערת. ואכן, בשעת הכושר האחרונה ממש הצליח ה'אמרי אמת' זצללה"ה לצאת את ארץ הדמים בלוית קומץ מלוים. כך - בחסדי ה' - הונחה התשתית לשיקום והתחדשות, משם הנצה הפריחה הגדולה בשנים יבואו.

עם הסתלקותו של בעל ה'אמרי אמת', קיבל לידיו אחיו הקדוש בעל ה'בית ישראל' זצללה"ה את שרביט ההנהגה. ורבי שמחה בונם אחיו הקרוב מתקשר אליו בלב ונפש, כפוף הוא אליו כחסיד מן השורה, בהצנע לכת ובביטול גמור. -ואחיו הרבי מפליא בגדולתו, מזהיר את סובביו כי ישמרו עליו מכל משמר, אומר: 'הוא מסתובב כאן אך מתהלך בשמים'. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

עשרים ותשע שנים נהג ה'בית ישראל' זצללה"ה את ממלכת עם ה', וביום ב' באדר שנת תשל"ז הוכתה העדה ורבי שמחה בונם בראשם שבר גדול. המורה והמדריך הגדול נאסף לגנזי מרומים.

העדה הגדולה, שבורה ורצוצה נשאה עיניה אל רבי שמחה בונם, להוליכה ולהנהיגה, להאיר להם את הדרך. והוא, בשנתו השמונים הוא עומד, אינו חפץ בהנהגה, שנים רבות כל כך נסתר הוא מעין כל, אך הלא עדת ה' צריכה רועה, והוא נעתר ומ קבל על עצמו את ההנהגה.

החל משעה זו, הפשיל הרבי במידת מה את המסוה אשר עטה כל הימים. או אז נתוודע העולם אל 'אור עולם' המתהלך בקרבו שנים רבות כל כך, ושביליו במים רבים, ועקבותיו לא נודעו.

שפת פיו קצרה היתה, מדודה וחותכת, אך תביעותיו נוקבות ויורדות עד השיתין. עיקר משנתו נסובה סביב ציר אחד מרכזי, הדבקות בהשי"ת.

כל ערכי עבודת ה' נתקדשו במשנתו למען געת בתכלית האדם, אשר היא 'שויתי ה' לנגדי תמיד ----.

ובד בבד, לבם של ישראל היה. 'אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם' כפשוטו, הן ברוחניות והן בגשמיות. נודעת היא גאולתו את תלמודה של ארץ ישראל בתקנתו ללימוד הירושלמי. צור חלמיש הנהו במלחמותיו למען כבוד שמים, ומאידך רך כקנה הוא לכל נער ואיש.

נודע כפועל ישועות בקרב הארץ אשר דברו לא ישוב ריקם, וראש וראשון בתקנותיו למען כלל בני ישראל הכורעים תחת נטל מצוקות פרנסתם ודיוריהם, ובעקבותיו באו רבים וטובים.

בשנותיו האחרונות 'אכן חליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם --- והוא מחולל מפשענו מדכא מעונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו' (ישעיה נג ד-ה). וביום הרביעי, ז' לחודש תמוז שנת תשנ"ב, דבק ה"לב שמחה" במקור חייו והוא בן תשעים. ('נזר התורה' כסליו תשס"ג)

כוחה הגדול של קבלה שהאדם מקבל על עצמו

על הפסוק (במדבר ו ב): 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'', הגיד הרה"ק ה'לב שמחה' זיע"א: לימוד עמוק מזו הפרשה, והוא פלאי פלאים. שהאדם רק מקבל על עצמו שלא לשתות יין שהוא דבר היתר, ואפילו לזמן מועט של שלשים יום, וכבר מגיע למדרגה כל כך גבוהה שהכתוב מעיד עליו כי נזר אלקיו על ראשו וגו' קדוש הוא לה', ומגיע לקדושה יתרה שאפילו לאביו לאמו וגו' לא יטמא, שלא מצינו כן רק בכהן גדול.

לשונות כל כך חריפים של התעלות וקדושה, למדים אנו מכאן כוחה הגדול של קבלה שהאדם מקבל על עצמו, שבכח הקבלה שקיבל על עצמו דבר מה נותנים לו מן השמים עוד יותר, ומקבל כוחות עליונים, נזר אלקיו על ראשו. והלימוד מזה כשיש לאדם דבר מה שאינו יכול להתגבר עליו יקבל על עצמו להמנע ממנו ובכח הקבלה יתעלה ויקבל כוחות עליונים, ועל ידי זה ממילא יוכל להתגבר כמו בנזיר, כי היסוד הוא עצם הקבלה שמקבל על עצמו. והרמז סור מרע וגו', סור בגימ' נזיר.

(ספיר ויהלום פר' נשא תש"פ - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

הבחין בתפילין שהן פסולות

פעם פנה הרה"ק ה'לב שמחה' זיע"א אל בחור כבן חמש עשרה ושאלו: אם הגיע למצוות ואם הינו מניח כבר תפילין. הלה, מיהר למסור את תפיליו לבדיקה, והן נמצאו, אכן, פסולות.

כאשר עשה לו המעשה כנפיים בקרב החסידים, ואלו החלו להרעיש עמו, הגיעו הדברים גם לאוזניו של רבינו. נענה בביטול ואמר: גם זה לי מופת!... הלא במפורש נאמר (דברים כח י) 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ', ודרשו על כך בגמרא (ברכות ו.) אלו תפילין שבראש, הרי לנו מפורש שאפילו עם הארץ מסוגל לראות ולהבחין, אם התפילין כשרות או לא.

כאשר סופר לו פעם בהתפעלות, על אחד מבני המשפחה, אשר שאל את תפיליו של ידיד, ובטרם הספיק להניחן, החזירן לבעליהן והאיץ בו למסור את התפילין לבדיקה, והן אכן נמצאו פסולות. גם כאן, הביט בו רבינו במספר בתמהון, ולא הבין כלל, מה החידוש בדבר, והתפעלות זו על שם מה

(ספיר ויהלום פר' כי תבוא תש"פ - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)