הרה"ק רבי שמואל שינאווער זיע"א בעל 'רמתיים צופים' ח' שבט תרל"ג
אורו של רבינו זרח בשנת תקנ"ו, מעט מאוד ידוע על קורות חייו, רק זאת שבכל ימי חייו הרבה להסתופף בצל הקדושים אשר בארץ המה, בשחר ימיו הסתופף בצל רבי מנחם מנדל מקאסוב בעל ה'אהבת שלום', החוזה מלובלין, ורבי יעקב יצחק מפרשיסחא, היהודי הקדוש.
מגיל תשע עשרה, היה דבוק בדביקות נפלאה בהרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא, ושוב לא משה ידו מתחת ידו, רבינו נחשב כמשמשו המובהק, עד שהיה לו חדר מיוחד בבית הרבי, בו היה מתגורר בעת שהותו בפרשיסחא.
באחרית ימיו כאשר סבל רבי בונם בעיניו, התפנה רבינו מכל עיסוקיו, והיה יושב ומקריא לפניו את שיעוריו הרבים, בהזדמנויות אלו, זכה לשמוע רבות מפי קודשו ולטעום מנועם דברותיו, בין היתר זכה אז להקריא באזני הרבי מדי יום מתוך הספר 'תנא דבי אליהו', ועל בסיס שיעורים אלו ופירושי הרבי תוך כדי הלימוד, נתחבר ספרו המיוחד.
לאחר הסתלקות רבי בונם בשנת תקפ"ז, נסע רבינו לרבי מנחם מנדל מקוצק, וחיבה יתירה היתה נודעת לו הימנו, עד שגילה לו מצפונות לבו, כאשר רבינו הזכיר לא אחת את גודל האהבת ישראל שראה מקרוב בהיותו אצל הרבי בקוצק.
לאחר הסתלקות הרבי מקוצק, נקשר בקשר איתן אל ממלא מקומו החידושי הרי"ם, וכמו אצל רבותיו הקודמים שהיו רגילים לגלות באוזניו רזין מסוד אורחותיהם, גם רבו זה היה משוחח עמו ביחידות, ופותח לפניו מאוצרותיו המלאים.
אחר הסתלקות החידושי הרי"ם, המשיך בלהט קודש על אף גילו המבוגר בדרך ההתבטלות שלו, והחל לנסוע אל רבי יצחק מנעשכיז.
זכה רבינו, וספרו רמתיים צופים אשר נתקבל בהערצה רבה מיד כשיצא ממכבש הדפוס, מהוה מקור חשוב ומהימן להרבה מדברי תורתם של כל הצדיקים שרבינו הסתופף בצילם, והעלה על הכתב את אשר שמע מפיהם בדיוק רב.
מנעוריו יגע בתורה תדיר, וישנם תשובות בהלכה אליו מגדולי רבני דורו. שימש כרב בערים, וואלדובא, ברוק, שעדליץ, ולויביטש, ותקופה קצרה בפרשיסחא. בזיווג שני היה לחתנו של רבי אברהם מטשכנוב, אחר נתקבל לאב"ד בעיר נאשלסק.
מאז נסתלק רבי יצחק מנעשכיז, שוב לא נסע רבינו לאדמור"י הדור, מזמן לזמן ביקר בבית חותנו רבי אברהם מטשכנוב, בנאשעלסק עיר מגוריו ישב על התורה ועל העבודה, והתפנה רק מעט מאד לעניני הרבנות בעיר.
כשנשאל מה טעם חדל לנסוע לצדיקי הדור, ענה, "מורי הקדוש מלענטשנא אמר שאחרי הסתלקות רבותיו הקדושים החוזה מלובלין והיהודי הקדוש, משמש אליהו הנביא כמורו. אני לקחתי לי מתורתו של אליהו הנביא, 'תנא דבי אליהו' כמדריכי".
עד לשנות זקנה ושיבה הגיע איש קדוש זה, והמשיך בעבודת הקודש שלו בקדושה ובטהרה, במסירות נפש ותוך הקרבה ממש. יש והוא סובל יסורים הרבה, רגליו נחלשו מאד, עד כי אין בכוחו כמעט לעמוד או ללכת, מחלות רבות פוקדות אותו, אבל הוא חי בעולמות העליונים.
נסתלק ביום ח' בשבט תרל"ג בהיותו כבן שבעים ושבע שנים, בעיר נאשלסק, ושם מנוחתו כבוד. בשנת תרמ"א, נדפס לראשונה ספרו רמתיים צופים עד פרק ז' בתנא דבי אליהו רבא, שאר הכתב יד אבד, וחבל על דאבדין ולא משתכחין.
איש שאינו מחזיק מעצמו ומתנהג בעניוות
- הקב"ה עושה נסים בגלוי על ידו
הרה"ק רבי שמואל משינאווא זצ"ל בספרו רמתיים צופים (פרק ב') הביא בזה הלשון: כי שמעתי מכ"ק אדמו"ר וכו' מו' שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע שסיפר המעשה מהבעש"ט ז"ל נשמתו בגנזי מרומים שהיה ריש דוכנא להתינוקות (בעלפיר) והיה הבעל הבית שלו נוסע לאיזו רב ורצה הבעש"ט ליסע עמו ולא רצה הבעל הבית לקחתו. ונסע בהחבא על הדף הבולט חוץ לעגלה מאחורי העגלה. וזרק נער כותי אחד אבן להבעש"ט. ויצא ממנו דם מכח האבן. ואחר כך בחזרתו באותו כפר היה שם המון רב מאוד באותו מקום שזרק הנער האבן ולא נתנו להם ליסע עד שיאמרו להם איזהו עצה לאשר כי הנער נדבק לארץ והתחיל לשקוע וכל מה שעשו תחבולה להוציא אותו היה משתקע יותר וכאשר ראה הבעש"ט זה אמר להנער לא תזרוק עוד אבנים ליהודים והרכין בראשו כי דיבור לא היה בו. והיה גם אחר המעשה הלז ולהבא ריש דוכנא (בעלפיר) ולא הרגיש כלל במופת. ואמר הרה"ק ר' לוי יצחק זי"ע מברדיטשוב שזה יותר פלא על מה שנשתכח הדברים ולא עשה רושם כלל אף שהיה מפורסם הנס:
והמעשה הזה נראה כמו בגלית הפלשתי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כ"א, ב') שאחזתו הארץ. וזה מדה כנגד מדה וכו' מחמת גודל גאוותו כנ"ל על כן הושפל לארץ ממש וזה משפיל גאים עדי ארץ וכן הכותי הזה שזרק אבן לאיקונין של מלך והוי כחירוף וקל להבין.
ואף על פי כן אף לאחר כן היה דוד משרת שאול כמקדם ולא הרגיש במופת להתנשא כמו המעשה הלז וגם לא שבחו את דוד רק בענייני המלחמה (שמואל-א י"ח, ז') הכה שאול וגו' ודוד ברבבותיו. ומחמת זה זכה במלוכה. וזה שנאמר (שם י"ז, י"ד) דוד הוא הקטן. והצדיקים יקראו על שמו ונקרא קטן גם אחר כך. ובאיש כזה הקב"ה עושה נסים בגלוי על ידו וכל זה שמעתי מפה קודשו בסעודת צהרים שבת פרשת בלק.
רמתיים צופים-פרק ב'
