הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א בעל בני יששכר ח"י טבת תר"א
בשנת תקמ"ג זרחה שמשו של הרה"ק רבי צבי אלימלך שפירא זי"ע, מדינוב, בביתו של אביו הרבני מו"ה פסח זצ"ל. לפני הברית נכנסה אמו אל דודה הרה"ק רבי אלימלך זיע"א מליז'ענסק כדי לשאול אותו איזה שם תתן לתינוק הנולד. נענה רבי אלימלך ואמר לה: תקראי לו אלימלך. והאם, בשמעה זאת, נבהלה מאד ואף פחדה. היא חששה שהדוד הר' ר' אלימלך כבר לא יחיה עד הברית ולכן הוא אומר לקרא לילד כשמו. בשל כך, בהגיע יום הברית הוסיפה לו את השם 'צבי', ונקרא שמו בישראל צבי אלימלך.
כאשר שמע מכך הרבי ר' אלימלך נאנח אנחה עמקה, ואמר: "פחדת שכבר לא אחיה... אני רציתי שהוא יקרא אלימלך כדי שיהיה ממש מלך (מיילך), אבל את הוספת לו את השם "צבי", וכידוע, צבי לא יכול להיות מלך..."
משחר נעוריו נודע כאיש קדוש וטהור. הוא היה נכדו של המקבל רבי שמשון מאוסטרופולי, והיה תלמיד מבהק למרן החוזה מלובלין, ולהרה"ק רבי מנדלי מרימנוב. הוא הצטיין בהתמדתו, והשתלם ביותר בשבילי תורת הנסתר והסוד. הוא היה חתנו של הרב שמואל מנדל זצוק"ל מציטש.
הוא כהן ברבנות בכמה עירות, כמו: ריבטיץ, סטריז'וב, דינוב, ומונקאטש. בסוף ימיו חזר לעירו דינוב, ובה נשאר עד להסתלקותו, בה כיהן על כס האדמו"רות, ועל שמה נקרא עד עצם היום הזה. נהג לחתום על מכתביו בחתימה "האוהב הנאמן לכל ישראל, דורש טוב לעמו". נודע בחיבורו הגדול שחבר "בני יששכר" ואף אמר על עצמו כי הוא נצר לבני חשמונאי, שהיו משבט יששכר. כמו"כ חבר חבורים נוספים, כמו: אגרא דפרקא, דרך פקודיך, ועוד חבורים. בהגיעו רק לגיל נ"ו שנים, נסתלק לישיבה של מעלה, ביום ח"י טבת תר"א, ומנו"כ בדינוב, בפולין.
בטעם מנהג ישראל להפריש פרוטות לצדקה
אחר עריכת קידוש לבנה
יש להוסיף עוד טעם נכון לכך שנותנים צדקה בשעת קידוש לבנה, כי הנה מצינו גם מנהג ישראל תורה הוא לשתות יין שרף אחר עריכת קידוש לבנה, ובספר 'מעשה יחיאל' (פרשת ויצא) פירש בהקדם מה שקבלה בידינו שאין לעשות את המצוות בחינם, וכפי שהאיר את עינינו הרה"ק הבני יששכר זיע"א בספרו 'אגרא דפרקא' (אות רפא): בזוהר (הנ"ל קכח.), פתח רבי שמעון וכו' ויקחו לי, האי דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקוב"ה איצטריך דלא ישתדל ביה ברקנייא ובמגנא וכו', אלא אישתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכי בה אישתדלותא דקוב"ה למנדע ליה, כל מאן דבעי זכי בה בלא אגרא כלל, אבל אשתדלותא דקב"ה דקיימא בעובדא אסור לנטלא ליה למגנא ובריקניא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים. עכ"ל. עיין הטעם במקדש מלך ובדברי הרמ"ז, מזה סמכו אנשי מעשה הקדמונים בעת שכיבדו אותם בכיבודא דמצוה במילת בן זכר וכיוצא, ואפילו לעלות לתורה, היו נותנים דבר מה לצדקה בכדי שלא תהיה המצוה במגנא, ולכן היו קונים יין שרף אחר קידוש לבנה כדי שלא תהיה המצוה נעשית בחינם.
ממילא יש לומר שהוא הטעם גם למנהג ישראל להפריש פרוטות לצדקה אחר עריכת קידוש לבנה, כדי שמצות קידוש לבנה לא תהיה נעשית בחינם, על כן מבקשים להוציא ממון על כך ונותנים פרוטות לצדקה.
