הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זי"ע בעל זרע קודש י"א אייר תקפ"ז
רבינו נולד לאביו הרה"ק רבי מנחם מענדיל רובין מלינסק זי"ע ביום פטירת הבעש"ט חג השבועות תק"ך, וחסידים קראו עליו את הפסוק וזרח השמש ובא השמש. נקרא הורוויץ על שם ר' איציקל מהאמבורג אבי אמו.
לקראת הבר מצוה לקחו אביו אל הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק להניח לו את התפילין ואמר אח"כ שקישרו אז בכל העולמות. (י"א שזה היה אצל המגיד מזלוטשוב).
מגיל ט"ו התחמם לאורו של הרבי רבי אלימלך, שנה שלימה היה בבית רבי מרדכי מנשכיז, הסתופף אצל ר"ב צדיקי דורו כמנין עשה לך רב, למד אצל המגיד מקוזניץ והרה"ק רבי מנחם מענדיל מרימנוב, אך בעיקר דבק בחוזה מלובלין שחיבב אותו יותר מכל תלמידיו והחזיק אותו כתלמיד חבר.
גם הנגינה היתה יסוד מוסד בעבודתו ובנסיעותיו ללובלין היה מחבר את ניגוני ראפשיץ הנפלאים. נודע כבעל תפילה יוצא מגדר הרגיל, מלחין ומנגן, ורבים מניגוניו נשתמרו לדורות הבאים. נודע כחכם מחוכם פיקח שבדור וכך קראוהו הרב החכם.
בהמלצת רבו הרה"ק רבי מנחם מענדיל מרימנוב נתקבל לרבנות העיירה ראפשיץ ועל שמה נקרא לתהילת עולמים. כששהה בלאנצהוט בשנת תקפ"ז נסתלק ושם מנו"כ, על מצבתו נחרט 'יחיד בדורו בחכמת אלוקות, וביתר שבחים אין לנו רשות כי כך נצטוינו מפיו'.
ספריו 'אילה שלוחה', 'זרע קודש' עה"ת ומועדים, 'אמרי שפר' עה"ת.
תולדותיו הקדושים המה: הרה"ק רבי אברהם חיים מלינסק, הרה"ק רבי יעקב ממעליץ, הרה"ק רבי אליעזק מדזיקוב, וחתנו מ"מ הרה"ק רבי אשר ישעי' מראפשיץ זי"ע.
ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה'
משכיל נכנס פעם להרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זיע"א. טבעו של המשכיל הזה היה במיוחד בכל פעם לחזור ולחפש חסרונות ולדבר סרה על צדיקי הדור. אמר לו הרבי מראפשיץ בעלי לשון הרע תמיד מוצאים חומר בשבילם לדבר עתק וגאוה על האנשים הגדולים. הנה כתיב בפסוק (תהלים קו טז) 'ויקנאו למשה במחנה', על משה רבינו ע"ה הוציאו דבה שהתנהגותו אינה ראויה, וטענו כנגדו מדוע הוא פרוש מהעם, פרוש מן המחנה, פרוש מן האנשים, בדברם סרה שמנהיג צריך להיות בתוך המחנה, מעורב עם העם וללמדם תורה ולא להיות ספון באהלו. ולכאורה, יכלו למצוא תנחומים במעשי אהרן הכהן שהיה מעורב בדעת עם הבריות. אך לא, על אהרן טענו בדיוק להיפך ומצאו בו עוול, הלא הוא איש קדוש, כהן גדול, הוא צריך להיות שרוי לבד, ומופרש ומובדל ומבודד מן העם, ולבסוף הוא נמצא בין האנשים, ומופיע בכל פעם בין העדה לעשות שלום בין הבריות, ומי ביקש זאת מידו להסתובב במחנה ואין זה ראוי שיעשה כן, וזהו שכתוב (שם) 'לאהרן קדוש ה''. מספרי לשון הרע ומחרחרי ריב ימצאו בכל פעם מה לפטפט ולדבר רע, זה לא חידוש, ואין אנו מתפעלים מזה כלל.
(ספיר ויהלום פר' מצורע ע"ח - הגה"ח רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
הטעם שאני מטריח לנוסע להרה"ק מראפשיץ
סיפר הרה"ק המנחת אלעזר ממונקאטש זיע"א, את אשר 'שמעתי מאבותי הקדושים' ככל 'המקובל אצלינו בשם זקיני הגה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זי"ע בעל זרע קודש': מעשה בחסיד אחד, אשר יודעים אנו את שמו אך לא נפרשו כאן, שהיה מסתופף בשבת קודש בצילו של הרה"ק מרופשיץ. היה זה בצפרא דשבתא, בעת תפילת שחרית, ואותו חסיד עמד בבית המדרש יחד עם הציבור והתפלל בדביקות. כשהגיע השליח ציבור לקטע: "שׁוֹכֵן עַד מָרוֹם וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, וְכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'. לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה, בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם וּבְשִֹפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל" נפלה רוחו בקרבו.
היה החזן אומר 'בפי ישרים תתרומם' והחסיד מהרהר בלבו בענוותנותו: וכי אני בכלל 'ישרים', וכי אני יש לי חלק לרומם את השי"ת בפי ישרים, וכך נפל לבו והתעצב בקרבו. המשיך החזן ואמר 'ובשפתי צדיקים תתברך' ולבו של החסיד נמס בקרבו עוד יותר, כי בכלל 'צדיקים' הוא ידע שבודאי אינו כלול, וכך הלך והתעצב אל ליבו כשאמרו 'בלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל', והיו מחשבותיו טורדות אותו, שבוודאי הוא אינו מן המניין, שכן אינו חסיד ואינו קדוש. אמנם כשהתחיל הציבור לומר בקול רעש גדול את המשך התפילה 'וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל, בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר' אז שב רוחו של החסיד ונתלהב מאוד, כשחשב: הלא אף אנכי כלול בתוך 'מקהלות רבבות עמך בית ישראל' ואם כן, יש לי חלק גם באלו אשר ברינה יפארו את שמך מלכנו, וכך המשיך החסיד והתפלל בחשק דקדושה ובהתלהבות כראוי.
איש כמובן לא ידע את המחשבות הללו של החסיד שהתרוצצו בראשו בשעת התפילה, וגם הוא לא גילה זאת לשום אדם את מה שעלה במחשבתו. לאחר התפילה, כשהסב הרה"ק מרופשיץ לסעודת שבת, שלח לו הרבי כוס יין מלאה ואמר: אתן לבעל ה'מקהלות' כוס יין. אמנם הציבור לא הבין את דבריו וחידותיו של הרבי, אך החסיד הלז הבין בלבבו וידע מיד את רוח קדשו של רבו אשר הגיד לו בפירוש את כל מה שהיה במחשבתו וכוונתו בשעת התפילה.
