הרה"ק רבי משה צבי גוטרמן מסאווראן זי"ע כ"ה טבת תקצ"ח
אורו של רבינו זרח בשנת תקל"ה, בבית אביו הרה"ק רבי שמעון שלמה שכיהן כמגיד מישרים בסאווראן, מגדולי תלמידי הרה"ק רבי דוב בער ממעזריטש.
עוד בהיותו צעיר לימים, ידע את כל סדר נזיקין בעל פה, השתלם בתורה ובחכמה עד שנתפרסם כגדול בנגלה ובנסתר, בהגיעו לפרקו, היה לחתן הרה"ק רבי דוד הלוי מסטעפין חתנו של הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב.
נודע בזמנו לאיש אלוקים קדוש עליון שנתקדש בקדושה יתירה. גם היה מפורסם בעבודתו שהיתה באימה וביראה. סביביו נשערה מאוד, וחיל ורעדה אחז בם בעת שהיה ומשתפך לפני קונו. צדיקים העידו עליו שהיה דבוק בו ית"ש בכל רגע ורגע. ולבד כל זאת, יצא שמעו גם כגדול ומפורסם בגאונות, בנסתר כבנגלה. היה פוסק הלכות ו"משיב" נפש.
היה תלמיד מובהק לרבי ברוך ממעז'יבוז', ורבי לוי יצחק מבארדיטשוב, כן הסתופף בצל הסבא משפולא. אחר פטירת רבו הקדוש רבי ברוך בשנת תקע"א, החל בהנהגה בסאווראן, כשאלפים חוסים בצילו ובהם מגדולי תלמידי רבו, אז החל רבינו בנסיעותיו אל הרה"ק האוהב ישראל מאפטא, על אף שהוא עצמו כבר היה רבי לרבים וגדולים.
אחר הסתלקות רבו הרה"ק מאפטא, נתמנה תחתיו לנשיא היישוב שבארץ הקודש. נמצא מכתב מטבריה המפרט את מייסדי כולל וואהלין, ופותח בהרה"ק רבי ברוך ממעזיבוז ואחריו "כעין החשמל, איש אלקים קדוש מסאוורין".
לאחר הסתלקות אביו בשנת תקס"ב, התקבל לרבנות סאווראן, עם הסתלקות רבו, הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, כיהן כרב תחתיו, אך לאחר תקופה קצרה שב לסאווראן. כן קיבלוהו קהילות אומאן וקעשינוב לרבם. בשנת תקצ"א, עקב מגיפה שפרצה בסאוראן, עבר לטיטשלניק. (ימי זכרון)
בעת אשר מחלת החלי רע, פרשה מוטות כנפיה על פני מרחבי תבל רחמנא ליצלן, אמר, כתיב (במדבר יז יג) 'ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה', היינו בין שאני אהיה מן המתים בחולי זה, ובין שאני אהיה מן החיים, אתאמץ בכל עוז להיות 'ותעצר המגפה', וכן היה רבינו חלה בחולי זה ונתבקש לישיבה של מעלה, והמגפה נעצרה.
טרם הסתלקותו, עמד בחדר אחד מחשובי החסידים, ובמוחו חלף הרהור, אולי יבקשו ממנו החסידים למלא את מקום הרבי אחריו, פתח רבינו עיניו לעברו ואמר, "מי שאי פעם נהנה מכוס מים, אינו יכול להיות רבי". (ליקוטי שושנים פ' פנחס)
נסתלק לשמי רום בטיטשעלניק, במוצאי שבת קודש פרשת שמות, אור לכ"ה טבת תקצ"ח. הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, ישב אותה שעה בשולחנו הטהור בסעודה שלישית של שבת קודש בעת הסתלקותו, ואז החל לומר תורה על הפסוק 'ומשה עלה אל האלוקים' וגו'.
אחר סיים בדרך משל שהיו שני שומרי היער, וכשהיה האחד צועק, היה השני עונה לעומתו בקול ממרחק. אך כשהאחד צועק ואין קול ואין עונה מהשני, אזי נודע לו שהשומר השני חלף ועבר ואיננו.
סיפר רבי מרדכי חיים מסלונים זיע"א, כי מקובל בידו שבסתימת הגולל על רבינו, התרחשה רעידת אדמה שהורגשה בכל העולם. (מזקנים אתבונן)
את דברי תורתו ליקט ואסף אל מקום אחד הגה"צ רבי עזריאל דוד הלוי אב"ד קווארסאן (בעמח"ס "פרי דעה" על הל' נדה ומקוואות ו"שמן למאור" על הל' גיטין) בספר "ליקוטי שושנים" (עלים לתרופה)
תאוות אכילה יכולה להביא לידי איסור בשר בחלב
יש סגולה ידועה ומקובלת, שהמסיים ספר תהילים בלי הפסק, סגולה היא להיוושע באותו עניין שמבקש האדם מהקב"ה.
אמר על זה הצדיק רבי משה צבי מסאווראן זיע"א, אנשים חושבים שהכוונה לא להפסיק בין אמירת הפרקים שבספר תהילים. ואני אומר שהכוונה היא לא להפסיק... בין הפה והלב!
הצדיק הנשגב רבי משה צבי מסאווארן, היה מגדולי תלמידי הבארדיטשעבער רב, ה"קדושת לוי", ותלמיד מובהק לרבי ר' ברוך ממעזיבוז נכד הבעש"ט הקדוש. עבודתו הנשגבה הייתה באימה וביראה, ופעם ישב אחרי התפילה לשוחח במילי דעלמא, כי הרגיש שעוד מעט נפשו עלולה להיפרד מהגוף מרוב הדבקות שהייתה לו בתפילה.
סיפורים ממנו שגורים בפי חסידים, ומעט מדברי תורתו נלקטו בקונטרס "ליקוטי שושנים" על ידי אחד מתלמידיו.
*
אחד מהחסידים של רבי משה צבי מסאווראן, היה גדול בתורה, אלא שהייתה בו מידה מגונה: הוא היה זולל וסובא. לא חלילה דברים לא כשרים, אבל מונח כל-כולו באוכל, מחפש לעצמו מטעמים משובחים, יין טוב, ומשקיע "עבודה רבה" בכל עניני האכילה.
ידוע שריבוי האכילה, ובוודאי כאשר שקועים בתוך האכילה בצורה מוגזמת, הרי זה מפריע לרוחניות. בתנא דבי אליהו מובא "עד שיתפלל אדם על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו, יתפלל על ריבוי אכילה ושתיה שלא יכנסו לתוך מעיו". העשן העולה מריבוי המאכלים, מחשיך את אור הנשמה וצמאונה לרוחניות, ומושך את האדם לכבדות ולעצלות, שהן היפך קניני תורה. יש על זה אריכות דברים נפלאה ב"סידורו של שבת" השורש החמישי, וברבים מספרי החסידות.
היו החברים של אותו חסיד, רואים את הלהיטות הגדולה שלו לכל עניין של מאכל, העיסוק התמידי באוכל, המחשבה וההתלהבות לאוכל טוב ומשובח, והיו מעירים לו בנועם שיח, שזו לא הדרך וכו', אולם דבריהם היו כקול קורא במדבר. שום דבר לא הצליח לשנות את אותו חבר ממנהגו המגונה. כאילו תפס אותו "בולמוס" כל פעם שראה אוכל...
בעבר, היו מכינים הכל לבד, מליחת בשר עשו לבד, גבינות עשו לבד, הכל.
היו רבים מכינים חמאה בבית. הזמן המתאים היה בימות החורף, אז החלב זול. מבשלים את החלב ומטעימים אותו כהוגן, ולאחר מכן מוזגים את החלב לתוך כדי חרס סגורים היטב, ומניחים את הכדים במרתף הבית, בעיקר לימות הקיץ בהם אין עשבים לבהמות ומחיר החלב עולה.
גם בביתו של אותו חסיד עשתה כך האשה. ומתוך שידעה האשה את "מנהג" בעלה ולהיטותו לדברי מאכל, לכן השגיחה היטב על הכדים, והצניע אותם בפינת המרתף.
ויהי היום, נסעה האשה לקרובי משפחתה שהתגוררו בעיירה רחוקה. וכדי להיות בטוחה שעד שתחזור לא יסיים בעלה את החמאה מבלי להשאיר שריד ופליט... הערימה עליו בסיפור כזב, וסיפרה לו שהכדים שנמצאים במרתף מכילים "שומן אווזים" אותו הקדימה והכינה עבור חג הפסח. זה כבר מוכן לפסח, הזהירה אותו, נקי ושמור, אין לגעת בכדים בכלל, שחלילה לא יפול בהם פירור חמץ...
עבר יום, ועוד יום. החליט האיש לבדוק את שומן האווזים... רק להריח... אולי לטעום... בכל מקרה לא הרבה...
ירד אל המרתף וראה שם לא פחות מעשרה כדים... אמר לעצמו: הרי כל ימי הפסח אינם אלא שמונה ימים (עם יו"ט שני הנהוג בחו"ל), וגם אם נאכל כל יום כד שלם, עדיין יש כאן די והותר... מה יכול כבר להיות אם אטעם מעט...
אמר ועשה. לקח מעט מ"שומן האווזים"... ושפך לתוך צלחת מרק-עוף שהכין לעצמו, אכל ושבע, ולא שיער ולא העלה על דעתו כי בשר-בחלב הוא אוכל!!
למחרת, הטעם של אתמול עדיין בפיו, שוב עשה כך. וכיוון שעבר ושנה, אם כי בשוגג, ערב עליו המאכל, רחמנא ליצלן, והיה זה מאכלו דבר יום ביומו.
יהודי, בן תורה, מסתובב בין חסידים, רוצה להתעלות, ואוכל יום יום בשר-בחלב. מברך ברכה ראשונה, ברכה אחרונה, לא חולם מה הוא מכניס לתוך פיו.
עברו הימים והאשה חזרה. עד מהרה גילתה את מה שקרה. שני כדים התרוקנו. מיהרה ושאלה את בעלה: הרי דיברנו שזה לפסח... הודה הבעל שאכן ראה כי יש ברווח גדול, ולקח מזה לארוחתו, להשביח את מרק העוף שאכל מדי יום!!!
נחרדה האשה והתחילה לזעוק: רבונו של עולם, בשר בחלב אכלת!! חמאה בתוך מרק עוף, אוי ווי, מה עשית?! בישלת בשר בחלב, אכלת בשר בחלב, אנה אנו באים!!!
כל חיינו אנחנו מקפידים במטבח על חומרות והידורים, וכאן בשר בחלב, טרפה ממש, כל המטבח טרף, מה אכלת, מה עשית?!
רעבתן זה דבר אחד, אבל ירא-שמים הוא היה. למדן הוא היה וחסיד הוא היה. וכששמע את הדברים האלו כמעט והתעלף. הוא, המקפיד על קוצו של יו"ד, המהדר בכל מצוה ובורח מן העבירה, הנשמר מכל דבר איסור ובפרט בענייני אכילה, נכשל בכזה חטא?! להיכן הוא יוליך את חרפתו לפני הקב"ה. מה יעשה כעת?!
דמעות חמות זלגו מעיניו, והוא לא ידע לשית עצות בנפשו. בצר לו, קם ונסע אל רבו - הרה"ק רבי משה מסאווראן, לתנות בפניו את צערו ולבקש ממנו דרך תשובה, תיקון על מעשיו.
שמע רבי משה את דבריו בכאב עצום, ואמר: מכיר אני אותך ובטוחני שתמצא את הדרך לשוב בתשובה על עצם העבירה שנכשלת בשוגג. הקב"ה רוצה בתשובה ובוודאי יראה את צערך על השגגה שנפלה לידך, אולם על הדבר הזה אתה צריך לעשות חשבון-נפש, איך יהודי נכבד כמוך שקוע בתאוות האכילה, נכון שלא ידעת שזה שומן אווזים, אבל איך מגיע שאדם כמוך לא מספיק לו מרק עוף חם וטעים, אלא דחוף לו להוסיף על זה גם שומן אווזים. לא רעב היית, לא חולה היית, סתם בגלל תיאבון ורעבתנות נפלת לכזה בור...
*
את הסיפור החסידי הזה, סיפר הגאון הצדיק רבי מנחם נחום רבינוביץ זצ"ל האדמו"ר מקנטקוזבה וראב"ד דחיפה (והובא בספרו 'מחשבת נחום', שמועות וסיפורים, עמ' רמ).
