הרה"ק רבי משה מקאברין זיע"א
הרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע נולד בט"ז בכסלו שנת תקמ"ד, לאביו ר' ישראל ז"ל.
מילדותו בלט בכשרונותיו הנפלאים והוא הלך וגדל בתורה ועבודה, תחלת התקרבותו לחסידות היתה על ידי הרה"ק רבי משה משערשוב - תלמיד הרה"ק רבי חיים חייקא מאמדורא. אח"כ התדבק בהרה"ק רבי מרדכי מלעכאוויטש. אח"כ נסע לקבל את פני הרה"ק רבי ישראל מרוזין והרה"ק רבי משה צבי מסאווראן, אשר כיבדוהו מאוד.
הוא הנהיג את עדתו הק' בקאברין ואלפים הסתופפו בצילו. גדולי הדור הפליאו את קדושתו.
ביום כ"ט בניסן תרי"ח עלה משה למרום. בעיר קאברין מילא את מקומו נכדו ברב"ק רבי נח נפתלי זצ"ל. אך רוב החסידים קבלו עליהם למנהיג את תלמידו הרה"ק רבי אברהם מסלונים זצ"ל בעל "יסוד העבודה".
מדוע קיבל כל חסיד תשובה שונה
שני החסידים נכנסו ובאו זה אחר זה אל חדרו של רבם הגדול, הרה"ק רבי משה מקוברין זיע"א כדי לקבל את ברכת 'שלום עליכם' לכבוד ה'נסיעה' אשר הגיעו זה עתה לרבם, אלא שרבם לא השווה מידותיו אליהם וכל אחד מהם קיבל תשובה שונה לחלוטין ממה שהיה נראה וראוי שיקבל.
אמנם כן הוא הדבר לכשעצמו, כך נאה וכך יאה שכל אחד מהחסידים יקבל תשובה כראוי וכמתאים לו, ולא ראי זה כראי זה, אלא שכאן התברר למרבה הפלא שכל אחד מהם קיבל תשובה הפוכה לכאורה ממה שהייתה ראויה לו. יתירה מזאת, גם אילו הייתה תשובה שכזאת ניתנת לכל אחד בפני עצמו היה בכך פלא גדול, על אחת כמה וכמה ששניהם נכנסו בסמוך, בזה אחר זה, וכביכול היה נראה לעיני המתבונן מבחוץ שהתהפכו היוצרות וכל אחד מהם קיבל את תשובתו של חבירו.
שני החסידים שהגיעו יחד לקוברין לא היה זה מנהגם הקבוע לבוא בצוותא, אדרבה, הבדל גדול היה ביניהם, ובעוד שאחד מהם כבר לא הגיע יותר ממחצית השנה אל הרבי, מסיבות שונות ומשונות שעיכבוהו מלהגיע בתקופה זו כרצונו, אצל רעהו עדיין לא הושלם חודש ימים מאז הפעם הקודמת שבה הוא הגיע אל הרבי לנסיעה.
ראשון נכנס אותו חסיד שזה כמחצית השנה לא הסתופף בצל רבו. החסיד הושיט את ידו לרבו בדחילו ורחימו, והנה הרבי פותח ואומר לו בסבר פנים יפות: ברוך ה' שאנו זוכים ומתראים שוב לאחר זמן קצר. הרי רק לפני זמן מועט ממש היית כאן בקוברין, והנה הגעת שוב. יהי בואך שלום ולברכה!
סבר החסיד כי כפי הנראה אצל רבו זמן כזה של מחצית השנה הוא זמן קצר, ובשל כך הרבי מתייחס אליו כפי שהוא רק עכשיו היה כאן, אלא שבעודו מהרהר בדברים יוצא החסיד הבא מחדרו של הרבי ומשתפו בכל אשר היה לו זה עתה ממש אצל הרבי. גם אותו קידם הרבי בשמחה ובטוב לבב, כשתוך כדי דיבורו אומר לו הרבי: ברוכים הבאים בשם השם! הרי זמן רב שלא נראית כאן בקוברין, ראות פניך כבר לא פללתי, והנה הראה אותך אלהים בבריאות השלמה. וכשהחסיד מספר זאת לרעהו, הוא מתפלא ואומר: האמת שלא אדע לפרש את כוונת הרבי שלא ראני זה זמן רב, בעוד שלפני פחות מחודש הייתי כאן, ואף נכנסתי אל הקודש פנימה כמה וכמה פעמים, מלבד ברכת השלום בבואי ובצאתי, ומהיכי תיתי אומר לי הרבי שלא ראני עידן ועידנים.
קפץ החסיד השומע ממקומו ואמר בפליאה: וכי כך אמר לך הרבי? הלא תדע שאני לא הייתי אצל הרבי כשישה חדשים, והנה הרבי אומר לי שרק לפני זמן קצר הייתי כאן. האם עולם הפוך ראינו, שהדברים שהיו אמורים להיאמר אלי נאמרו אליך והדברים שהיו אמורים להיאמר אליך נאמרו אלי? חלילה לנו מלהרהר אחר דברי רבינו הקדוש שכל דבריו הם כמשה מפי הגבורה אמנם תורה היא וללמדה אנו צריכים.
ככל שניסו שני החסידים למצוא הסבר לדברי רבם לא עלתה בידם. כל דיבור בפני עצמו היה מוקשה מאוד בהיותו היפך המציאות, והצירוף של שני הדיבורים יחד, הדיבורים שנאמרו בזה אחר זה הגבירו והגדילו את התימה עד שלא עלתה בידם כל הסבר לתרץ ולהסביר את הכוונה. נמנו וגמרו איפוא שני החסידים כי מוכרחים הם לשמוע מפי הרבי עצמו את הסבר הדברים, אולם מפני שאין זה מדרך הכבוד לבוא ולשאול זאת בעצמם, החליטו שניהם לבקש מאחד מזקני החסידים שהוא זה שייכנס לרבי וישאלנו פשר דבר.
אותו חסיד, מחסידי קמאי היושבים בקוברין, שמע את סיפורם של שני החסידים ובקשתם להכנס אל הקודש פנימה ולשאול את הסבר הדבר, וניאות לכך, שכן הבין כי בוודאי עומק רב צפן בדברי הרבי אשר דבר אחד מדבריו לא ישוב ריקם. הוא נכנס אל הרבי ושטח בפניו את הפליאה הגדולה: שני חסידים הגיעו זה עתה אל הרבי, והנה זה אשר לא היה זמן רב בקוברין שמע מפי הרבי כי הוא היה כאן לאחרונה, ואילו רעהו שהיה ממש לאחרונה שמע מהרבי שהוא לא היה זמן רב.
אם לא די היה לחסיד הזקן בעצם הפליאה שהעלה בפני הרבי הרי שתדהמתו גברה עשרת מונים כשהרבי נענה ואמר לו: האמת צריכה להאמר שכלל איני זוכר מתי חסידים אלו היו אצלי בפעם הקודמת! לא ידעתי מתי חסיד פלוני היה אצלי ואיני יודע אימתי חסיד אלמוני היה אצלי. וכי דומה עליך, התפלא הרבי, שאני מנהל 'פנקס רשימות' מסודר מתי כל חסיד בא הנה, כדי לעוררו ולזרזו לבוא לכאן לזמנים מרובים יותר.
שמא תאמר, המשיך הרה"ק מקוברין ואמר לחסיד הזקן, אם אינני יודע מתי חסידים היו בצל קורתי – מה הוא זה שאני אומר לזה בכה ולזה בכה? אלא, דע לך, שהכרת פניו של כל אדם ואדם מעידה בו ועל צורתו יכול אני לראות אימתי הוא היה אצלי. ואם לדבריך נפלה טעות באבחנתי, שטעיתי וערבבתי בין היוצרות, אדרבה, קום קרא אותם שיכנסו הנה וננסה להבין כיצד אכן סבור הייתי עליהם כך או כך.
החסידים הנרגשים ששמעו כי רבם קורא להם מיהרו ונכנסו שניהם אל הקודש, כשהרה"ק מקוברין תיכף מבקש מהם שיפרשו ויבררו את מעשיהם החל מאותה שעה בה נסעו מקוברין ועד אותה שעה שחזרו ובאו לקוברין. פתחו החסידים וסיפרו את מעשיהם והתנהגותם ולשמע אוזן לא היה נראה שיש איזה חילוק ביניהם. שניהם כאחד היו יושבים על התורה ועל העבודה, ומרבים במצוות ובמעשים טובים כיד ה' הטובה עליהם, ובכל מעשיהם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים כדרך שהתחנכו בצילא דמהימנותא בקוברין.
רק לאחר זמן היה ניתן להבחין בהבדל דק בין אורחותיהם של שני החסידים: חסיד אחד סיפר כמסיח לפי תומו שהוא הנהיג לעצמו מנהג של קבע, שבכל פעם שהוא חוזר מנסיעה לרבי הרי הוא משתדל להיות דולה ומשקה מתורת רבי לאחרים. תיכף עם שובו לעיר הרי הוא מזמין את חבריו להתוועדות חסידית מרוממת, לשבת אחים רוחני, וכשהחבריא כולה יושבת בצוותא עם כוסית יי"ש ומיני תרגימא נפתחים הלבבות לקבל ולהפנים את דברי התורה ועובדות טובות של הצדיק.
בני החבריא שלא זכו להיות יחד עמו אצל הצדיק היו משתוקקים ונכספים לשמוע את הדיבורים החדשים שהגיד הרבי וכמילתא אלבישייהו יקירא. ברור איפוא שבואו של אותו החסיד חזרה מהרבי היה כיום חג עבורם. נאספים היו אל ביתו בחרדת קודש והחסיד היה פותח ומתאר בהתרגשות רבה את כל הנעשה והנשמע אצל הרבי, את סדר התפילות המרוממות ואת עריכת השולחנות בימים הנשגבים, וכמובן חוזר את ה'דברי אלוקים חיים' שהשמיע הרב במקהלות עם. בין פרק לפרק היו בני החבריא עושים אתנחתא ומשוררים בהתעוררות עצומה את שירי הקודש המרגשים שהיו רגילים לשורר בקוברין, והכל מדמים בנפשם כאילו בעל השמועה עצמו עומד כנגדם ומשפיע עליהם שפע קודש.
כיון שסיים חסיד זה את תיאורו המלבב על האופן שבו הוא חוזר מהנסיעה אצל הרבי, פנה הרבי ושאל את החסיד השני: האם אף אתה נוהג כמוהו? האם גם אתה משתף את חבריך החסידים בכל הקניינים הרוחניים שרכשת בהיותך כאן? החסיד כמתפלא הזיז את ראשו אנה ואנה כאומר שמעולם לא עלתה על דעתו רעיון שכזה. הוא חי את חייו לעצמו, ואין איש הבא בתוך חדרי נפשו.
שמע זאת הרה"ק מקוברין ואמר במתק לשונו: אכן נודע הדבר! קיימא לן מרבותינו הקדמונים על הפסוק (שה"ש ב ז) 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ', שבכל פעם שיש לו לאדם התעוררות אהבה יש לו לעשות מזה חפץ, שיהיה דבר של קיימא. אותו חסיד שמשתף את בני החבריא בכל רגשות הקודש שהיו לו בנסיעתו, הרי שבכך הוא עושה מזה חפץ וקיום ככלי מחזיק ברכה ונשארים ההשפעות הטובות שאצלו לאורך ימים. כיון שכך, גם אם עברו זמן זמנים טובא מאז שבא הנה, הרי שנראה הדבר כאילו היה כאן מתמול שלשום, וזו הסיבה שאמרתי לאותו חסיד שזה לא מכבר היה כאן, כי אמנם גופו לא היה כאן אבל ההשפעות הרוחניות היו מצויות אצל נפשו ורוחו.
לעומת זאת, מי שאינו עושה חפץ וקיום מהנסיעה, הרי שהתועלת שלו היא קצרת מועד ביותר והיא מתפוגגת ונאבדת אחרי זמן קצר. כך שייתכן שהוא אכן היה כאן רק לאחרונה אבל מכיון שהוא לא השקיע בקיום ההתעוררות היא נמוגה מעימו וכלא הייתה, וזו הסיבה שאמרתי לאותו חסיד שזמן רב לא היה כאן כי צורתו העידה עליו שזמן רב חלף עליו מאותה התעוררות קדושה שהיה לו עמנו.
שמעו החסידים את דברי הרה"ק מקוברין והבינו היטב: אין די בכך שנמצאים אצל הצדיק ומקבלים ממנו השפעות רוחניות. אלא על האדם לעשות לעצמו 'כלי מחזיק ברכה' בכדי שאותם השפעות טובות ימשיכו להתקיים ולהיות בו גם לאחר זמן.
