הרה"ק רבי מנחם קאליש מאמשינוב זיע"א ט"ז כסליו תרע"ח
אורו של רבינו זרח באמשינוב בשנת תר"כ בבית אביו הרה"ק רבי יעקב דוד זיע"א, הרבי הראשון מאמשינוב, שהיה בנו הגדול של הרה"ק רבי יצחק מווארקי זיע"א. הצטיין בתכונות נפש עדינות, בעניוות, וביראת שמים מופלגת. מנעוריו היה מעורב עם החסידים שהיו באים אל אביו, מיצר בדאגותיהם, ומשתתף בשמחתם.
בבית אביו הרבי שהיה פתוח יומם וליל לפני קהל החסידים, וביחוד בימות החגים, נטל הנער הצעיר על שכמו את מצות הכנסת אורחים וקיימה במסירות נפש, ביחוד היה מסור לחסידים העניים, אשר כתתו את רגליהם ובאו מרחוק, ודואג למזונותיהם ולאכסנייתם. מלבד מדותיו המיוחדות היה תלמיד חכם גדול.
בהגיעו לגיל ארבע עשרה היה לחתן החסיד ר' שמואל משה אלברשטיין מביאלא, היה זה אחר ששחק לו מזלו, ור' שמואל משה זכה בפרס הגדול בהפיס הממשלתי, כיון שהתעשר, חשק מאד להכניס את הכלי חמדה הזה אל ביתו כחתנו.
הרבי מאמשינוב נאות לשידוך בתנאי שבנו ישאר אחרי החתונה במחיצתו באמשינוב, והחותן ישלם את מזונותיו, כי היה קשור אליו וראה בו את יורשו הרוחני וממלא מקומו אחר פטירתו, כך נשאר רבינו באמשינוב, והוסיף לשקוד על התורה ועל העבודה בהדרכת אביו.
בשנת תרל"ח כארבע שנים אחר נשואיו, נסתלק אביו והוא נתמנה למלא את מקומו, בשעת ההלויה הגישו לו פרנסי העיר את כתב הרבנות, כך נעשה האברך בן השמונה עשרה לרב הקהלה ובעת ובעונה אחת אף לרבם של חסידי אמשינוב. לא זכות אביו בלבד עמדה לו במנוי זה, מפורסם היה כבר אז כגדול בתורה ובחסידות. חסידיו דבקו בו בהערצה יתירה, ואף הוא התכוין כנגדם בהתמסרות נפלאה.
לכשהתמנה לשמש כרבה של העיירה והוזמן לדרוש בבית הכנסת הגדול, נתאספו בני העיירה כולם ואז החל את דבריו בקול חוצב להבות. בשעה שיוסף הצדיק לא יכל עוד להתאפק והוא נגלה אל אחיו, מסופר בתורה 'ויקרא הוציאו כל איש מעלי'.
הכוונה היא שיוסף הצדיק התפלל והתחנן על התפשטות הגשמיות, וזה היה מבוקשו 'הוציאו כל איש מעלי', להוציא הימנו כל כח אנושי נפשי וגשמי, שלא יחוש חלילה אף נדנוד של נקמה בראותו את אחיו שמכרוהו והורידוהו מצרימה, אכן מעידה עליו התורה הקדושה, 'ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו'.
אז חשו וראו בעליל כל קהל הנאספים בבית המדרש, כי רבם הצעיר חישב בזאת על עצמו, שלא להתפעל כלל מכל הקהל הרב ומכל הכבוד הגדול שכיבדוהו. (סיפורו של איש פשיסחא)
כאביו וכסבו השקיע עצמו בפעילות צבורית אשר השתרעה מחוץ לתחום עיירתו, כמותם אף הוא היה מרכז פעולתו בעיר וארשא, בה היה אורח קבוע מאחר ושם היה מרכז החיים היהודיים בפולין, והתמסר לדברים אלו בכל להט נפשו.
עסק במסירות נפש במצוות 'פדיון שבויים', היה פודה את האברכים הלומדים מעבודת הצבא, ומכתת רגליו אל עשירי עיר הבירה לאסוף כספים עבורם, על אף שרובם מתבוללים היו.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לעיר וארשא, בה התפרסם בפעולותיו הנשגבות למען אלפי היהודים שהוגלו אליה עקב המלחמה. רועה נאמן היה לעדתו עד יומו האחרון, הסבל של פליטי המלחמה נגע עד לבו, כתוצאה מכך חלה ונפל לערש דוי אשר ממנו לא קם.
בליל שבת האחרון לחייו פרשת וישלח עוד קיבל את חסידיו שבאו לברכו והשיב לכל אחד "שבתא טבא" בסבר פנים יפות כדרכו, משעזב אחרון המברכים את חדרו, עיין במדרש, אחר קדש על היין ונטל ידיו לסעודת השבת כהרגלו.
לפתע החל חש ברע, ובשעה שתים בלילה החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה, במלאות ארבעים שנה בהן הנהיג את עדתו, החל מליל שבת פרשת וישלח תרל"ח. בעיירת המרפא אוטווצק, בה שהה בשבועות האחרונים לימי חייו.
חיש מהר נתפשטה השמועה העצובה, ביום ראשון התקיימה הלויתו כשאחרי מיטתו נהרו עשרות אלפים יהודים מכל קצוי פולין וכל גדולי אדמור"י ורבני פולין ובא לקבורה בבית החיים בוארשא.
הרה"ק האמרי אמת זיע"א העריצו מאד, כשנפטר לבית עולמו והלך אחר מיטתו, התבטא כי הוא היה משיירי כנסת הגדולה.
(זכרונם לברכה, מגדולי התורה והחסידות).
כוחו של מנהיג נמדד במידת נכונותו להפקיר עצמו למען הכלל
כוחו של מנהיג נמדד במידת נכונותו להפקיר עצמו למען הכלל, על הפסוק (במדבר כז טז) 'יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה' וגו' 'אשר יוציאם ואשר יביאם', אומר רש"י הקדוש 'בזכיותיו', כלומר שמוכן הוא להפקיר את כל זכויותיו, כדי להביא הקלה לסבלו של הכלל והפרט כאחד.
