הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זי"ע בעל צמח צדק י"ג ניסן תרכ"ו
הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש נולד ביום כ"ט אלול שנת תקמ"ט בעיר ליאזני - לאביו רבי שלום שכנא ולאמו הרבנית מרת דבורה לאה בתו של בעל ה"תניא" זי"ע, ונקרא שמו בישראל ע"ש הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטפעסק זי"ע.
בהיותו בן ד' שנים נתייתם מאמו. זקינו הק' לקחו תחת ידו לחנכו ולגדלו. כבר בטל ילדותו החל לכתוב חידו"ת, בנגלה ובנסתר, ממה ששמע מפי זקינו, כשהוא מוסיף נופך משלו.
בשנת תקס"ג בא בברית הנישואין עם בת דודו - אחי אמו - הרה"ק ר' דוב בער מליוובאוויטש זי"ע.
בעת מלחמת רוסיא צרפת ברח ביחד עם זקינו הגדול בעל ה"תניא", והיה עמו בשעת פטירתו (כ"ד טבת תקע"ג) בכפר פיענא. לאחר הסתלקות חותנו-דודו (ט' כסלו תקפ"ח) הרה"ק רבי דוב בער, נמנו וגמרו גדולי החסידים להכתירו בכתר ההנהגה, אך הוא סירב בכך. זמן רב עמד בסירובו עד שתקפו עליו הפצרותיהם ונעתר להם.
אלפי חסידים גדולי תורה ויראה הסתופפו בצילו, ונהנו מזיו אורו וקדושתו. עת צרה ליעקב היתה בתקופתו, עידן גזירת ה"קאנטאניסטן", [שבה חטפו את ילדי ישראל מידי אמם וגידלום עד הגיעם להיות בני כ' - כדי לשרת בצבא הצאר הרוסי למשך כ"ה שנים. שם עינו את הילדים עד מוות כדי שימירו דתם. לדאבונם של ישראל סייעו בידי השלטונות גם יהודים פורקי עול - שכונו "חאפערס" (חוטפים) - שמכרו את עצמם בעד בצע כסף]. רבינו מסר נפשו למען הצלת גופם של ילדי ישראל מידי הרשעים חיילי הצאר ימ"ש, והצלתם נפשם - בשלחו אנשים ללמדם ולעודדם בשמירת התורה והמצוות, שעל פעולות אלו, היתה אחת דתו, כמורד במלכות! רבינו קירב מאד את "חיילים" אלו, ודלתו היתה פתוחה לפניהם בכל עת, אף בעתים שהיה יושב סגור ומסוגר לפני חסידיו. כן לחם בתוקף ועוז נגד ה"חוטפים" ולא חת מפני איש.
נסתלק לשמי רום אור ליום חמישי י"ג ניסן שנת תרכ"ו ומנו"כ בליובאוויטש. בהתאם לבקשתו לא נחרתו על מצבתו הק' תוארי כבוד, כי אם שהשיב רבים מעוון.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
גדול שצריכים "למדוד" אותו, הקטן גדול ממנו...
בבית חב"ד מסופר, כי פעם בעת עריכת ה"סדר" אצל הרה"ק בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש זי"ע, כשהגיעו ל"יחץ", לקח אחד מן המסובים את שני חצאי המצה ו"מדד" איזהו מהם הגדול יותר כדי להטמינו לאפיקומן.
ראה זאת הצמח צדק זי"ע ואמר: גדול שצריכים "למדוד" אותו, הקטן גדול ממנו...
לימים אמר נכדו, הרש"ב מליובאוויטש זי"ע: הייתי אז ילד צעיר, כבן חמש, כששמעתי זאת... ומאז ואילך נקבע בי רגש של מיאוס לגדול ש"מודדים" אותו...
סופרי המלך שנסתלקו בי"ג ניסן
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ (אסתר ג, יב).
בספר כתבי הרח"א ביחובסקי (עמ' קלט), והוא ניהו החסיד רבי חיים אליעזר ביחובסקי ז"ל (עמ' קלט) אשר הסתופף בצילם של אדמור"י ליובאוויטש וקאפוסט, כותב רמז מעניין בפסוק זה, כותב רמז מעניין בפסוק זה, ואלו דבריו:
"אפשר לומר רמז בפסוק זה – להסתלקות רבינו ה"צמח צדק" זי"ע, וגם רבינו ה"בית יוסף", ששניהם נסתלקו בי"ג בניסן, והיו שניהם "סופרי המלך" – מלך מלכי המלכים הקב"ה.
שמעתי מנכדו אדמו"ר מבאברויסק (=הרה"ק רבי שמריהו נח שניאורסהאן זי"ע בעל מחבר ספר "שמן למאור", בן הרה"ק רבי יהודה לייב מקאפוסט זי"ע, בנו של ה"צמח צדק" מליובאוויטש זי"ע) שאדמו"ר (=הצמח צדק) דיבר הרבה מהכתיבה הנפלאה של ה"בית יוסף" להעתיק הלשון של כל אחד ואחד, אף שאינו מחדש שם מאומה. כי אם מחדש – יש תענוג בהחידוש, ועל ידי התענוג אינו מורגש כובד המלאכה והעבודה, אבל אם רק מעתיק – הוא מלאכה כבידה מאוד בלי תענוג השכל, רק תענוג אלקי".
"וזהו שנקראים: "סופרי המלך", כי כתיבתם היא "בשביל המלך", ולא בשביל עונג לעצמו! ואפשר לומר שעל ידי זה זכה ה"בית יוסף" למגיד שאמר בעצמו: אני המשנה המדברת בפיך, ולא הרגיש עצמותו אז. ואנו נאמר שגם רבינו (=הצמח צדק) היה סופר נפלא, וגם כן העתיק הרבה, וכל התנ"ך שלו הוא מלא מהעתקות. וכל כך היה טרוד בכתיבתו – עד שראוהו שכתב בברכת "אמת ויציב", וכל פעם שעלה בדעתו איזה חידוש רשם על הגליון, [בקורות חב"ד אכן מסופר כי "אצל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק זצ"ל היה עומד דיו וכל כלי הכתיבה בכל החדרים, שאם היה נופל לו איזה חידושי תורה בנגלה או בחסידות – תיכף היה כותב!"], ועל כן הסתלקות שניהם ביום אחד".
כוחו של ניגון
בשנים האחרונות שלפני הסתלקותו של הרה"ק ה'צמח צדק' זיע"א היה חולה וחלוש מאד והיה שוכב במטתו ולא יכול היה לקום בעצמו. וכשנצרך לו איזה ספר היה קורא למשרתו ר' חיים בער שהיה בחדר הסמוך לחדרו, והיה מגיש לו הספר מארגזי הספרים שהיה בחדרו.
פעם אחת בלילה החליט ר' חיים דב בדעתו, שכשיקרא לו הצמח צדק יעשה את עצמו כישן ואינו שומע ויראה מה יעשה הצמח צדק. כעבר איזה שעות קרא אותו הצמח צדק מחדרו: חיים בער, חיים בער. אבל הוא לא ענה לו.
ושמע ר' חיים בער איך שהצמח צדק התחיל לנגן את הנגון של ד' בבות בדבקות, ואחר כך קם ממטתו בעצמו ונגש להארגז ולקח ספר ושכב על מטתו.
