הרה"ק רבי יששכר דב רוקח זיע"א המהרי"ד כ"ב חשוון תרפ"ז

שיתוף

הרה"ק רבי יששכר דב רוקח (המהרי"ד), נולד כבן שני לאביו הרה"ק רבי יהושע רוקח זי"ע מבעלזא (בנו של האדמו"ר הראשון ה'שר שלום' זי"ע) בשנת תרי"ד, ולאמו שהיתה מצאצאי הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זי"ע, ה"אוהב ישראל".

בהגיעו לפרקו נשא המהרי"ד לאשה את הרבנית ע"ה, בתו של האדמו"ר הרה"ק רבי ישעיה זושא טברסקי מטשרנוביל, בנו של הרה"ק רבי אהרן מטשרנוביל (בנו של המגיד רבי מרדכי זי"ע). ובזוו"ש נשא לאשה את הרבנית ע"ה בת בן דודו האדמו"ר רבי אברהם שמואל פצ'ניק זי"ע מברז'נה, שהיתה מצאצאי הרה"ק רבי יחיאל מיכל זי"ע, המגיד מזלוטשוב.

לאחר הסתלקות אביו הרה"ק רבי יהושע זי"ע, ביום כ"ג בשבט תרנ"ד, הוכתר בנו המהרי"ד זי"ע כרב העיירה בעלזא (בגאליציה המזרחית) וכרבם ומנהיגם של חסידי בעלזא. מני אז ואילך נחשב היה כאחד ממנהיגי ישראל בגאליציה והונגריה, ואף נודע כפועל ישועות שאלפים פנו אליו להתברך מפיו ולבקש ממנו דבר ישועה ורחמים. הוא היה האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות בעלזא, ונקרא בחסידות בעלזא "האדמו"ר הקודם" ("דער פריערדיגער רב").

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואחרי שהעיירה בעלזא הפכה לשדה קרב, נמלט רבי יששכר דב מהעיירה בעלזא, והתיישב בערים שונות. בין השאר ישב זמן מה בעיר מונקאטש שבהונגריה, ולאחר מכן עזב אותה והתיישב בעירה ראצפרט. עם סיום המלחמה חזר לגאליציה והתיישב בעיר הולושיץ עד לסיום התיקונים והשיפוצים בבית הכנסת של בעלזא שהפך לבית חולים שדה לחיילים בזמן המלחמה, וה"גרויסע שטוב" (בית האדמו"רים) שגם נפגע קשות.

בהגיע ליל ש"ק לסדר חיי שרה, כ"ב במרחשון תרפ"ז, הגיעה יריעת חייו לקצה, והוא נסתלק למתיבתא דרקיעא. אלפים לקחו חלק בהלוייתו שהתקיימה ביום ראשון, והוא נטמן בקברי אבותיו בבית העלמין בעיירת בעלזא.

ביאור נפלא במשנה:

כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'

מלבד גודל צדקותו וקדושתו שהתפרסם כפועל ישועות בקרב הארץ ורבים הלכו לאורו הטהור, ידוע שהיה גם גדול מאוד בתורה, ובשו''ת בית יצחק (ח''ב אהע''ז סי' א') כותב אליו מכתב תשובה מאהבה, וכותב עליו תוארים מופלגים ''הגאון הצדיק החסיד אריה דבי עילאי ורעיא מהימנא'', והגה''ק מהרי''ד זי''ע כתב הערות על תשו' בית יצחק, וע''כ הבית יצחק כתב אליו מכתב תשובה על הערותיו המחכימות. בבעלזא היה קפידא שלא להדפיס ספרים, וכנראה שטעמם היה כמוס עמהם, אבל לאחרונה הדפיסו ספר ליקוטי דברי תורה שאמרם מהרי''ד בשולחנותיו הטהורים מסודרים לפרשיות השבוע, ובסופו נדפסו ליקוטים.

מובא משמו דבר נפלא לפרש הא דאמרו חז''ל (אבות פ''ו מ''ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וכו' אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. וקשה, בשלמא בעולם הבא בודאי שטוב לו בשכר שלומד תורה מתוך דחקות, אבל איך יתכן שיהא אשריך בעולם הזה כשאוכל רק פת במלח ושותה מים במשורה.

ומפרש פה קדוש, דהנה ישנם שתי כיתות צדיקים, האחת צדיקים שאוכלים ושותים וישנים כדי שיהיה בכוחם להתגבר כארי לעבודת הבורא, כי ללא האוכל והשתיה לא יוכלו לעסוק בתורה, והשניה שהיא מדריגה גדולה ביותר, שאכילתם אינה רק הכשר וסיוע לעבודת השם, רק אכילתם גופא הוי מצוה, כבחינת (פסחים מט.) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, שהכהן באכילתו כיפר על חטאו של מי שהביא את הקרבן. והחילוק בין שתי המדריגות, כי כת הראשונה שאוכלים רק כדי שיהיה להם אומץ וכח לעבודת השם, נמצא שאכילתם היא רק הכשר מצוה, ע''כ הם יכולים לאכול רק כדי צורכם ולא יותר, אבל כת השניה שאכילתם גופא הוי מצוה, הם יכולים לאכול ככל האפשר כי אכילתם גופא הוי מצוה. וזהו הכוונה ''כך דרכה של תורה'' אם האכילה והשתיה הם רק דרך והכשר לעבודת השם, אז ''פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה'', ואינו יכול לאכול ולשתות הרבה יותר מכדי צורכו, כי הוא אוחז עדיין רק בדרכה של תורה שהיא הכשר ודרך, אבל ''אם אתה עושה כן'' שהוא במדריגה שהאכילה עצמה היא העבודה, אז ''אשריך בעולם הזה'' שיכול לאכול גם בעוה''ז ככל האפשר, כי האכילה עצמה הוי מצוה ונחת רוח להשי''ת עכת''ד.