הרה"ק רבי ישראל טויב ממאדזיץ זיע"א בעל דברי ישראל י"ג כסלו תרפ"א
הרה"ק רבי ישראל נולד בשנת תר"ט בעיירה ראציונז שבפולין לאביו הרה"ק רבי שמואל אליהו טויב זי"ע האדמו"ר מזוואלין בנו של הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע. כבר משחר חייו גילה בצד שקדנותו והתמדתו באהלה של תורה.
בהיותו ילד החל כבר לחבר ניגונים ורקם מוטיבים. כמנהג הימים ההם השיאו אביו בגיל צעיר ובהיותו בן י"ד שנה נשא את אשתו הרבה"צ מרת דאברע ע"ה בת החסיד והגביר המפורסם בשעתו רבי חיים שאול פרידמן ז"ל, על שולחנו ישב רבי ישראל הצעיר ט"ו שנים וראה ברכה בלימודיו גדל בתורה וביראה, אך כשרונו המיוחד לנגינה, גילה את גדולתו המיוחדת בשטח רב אנפין זה.
כשנסתלק אביו הרה"ק רבי שמואל אליהו מזוואלין זי"ע ביום כ"ו באייר תרמ"ח, הוזמן מיד למלא את מקומו בזוואלין שם גר שנה אחת, ושנה אח"כ העביר את חצירו לעיר איבנגרוד כיום דומבלין, הנקראתבפי החסידים בשם "מודזיץ" והיא סמוכה לווארשא, מודזיץ הפכה לשם דבר, אלפים מקרוב ומרחוק נהרו לעיירה זו, להתבשם מאוירת השירה שבה.
בעוד שבכל שאר חצרות האדמורי"ם באים נגינה ושירה רק כאחד האמצעים לחסידות ולעבודת הבורא, באה הנגינה במודזיץ כעבודה המיוחדת לעצמה.
כשקרבו ימיו להסתלק מן העולם, ציווה שיחזרו על כל יצירותיו שחיבר, עשו כמצוותו, כשסיימו לשיר בפניו את ניגונו האחרון, עצם את עיניו ויצאה נשמתו הטהרה, בי"ג כסלו תרפ"א, כשכל חייו מהווים שירה לקל חי, ונטמן בביה"ח בווארשא.
מוטב להיות עבד הגורר זבל בביתו של יצחק אבינו - מלהיות שר ממונה על הכסף והזהב בבית אבימלך
על הפסוקים (בראשית כו יב-יג): 'וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד', ופירוש רש"י: כי גדל מאד - שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, היה דורש הרה"ק ה'דברי ישראל' ממודזיץ זיע"א כמין חומר, בהקדם מה שיש לתמוה: היתכן שיאמרו גוזמא שכזאת להעדיף זבל פרדות מאשר כסף וזהב.
אלא יש לפרש הכוונה על דרך מה שאמר פרעה להגר על בית אברהם אבינו (ב"ר מה.) 'מוטב שתהא שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר'. וזהו שאמרו גם כאן: מוטב להיות עבד הגורר זבל ושופכין בביתו של יצחק אבינו, משמש בקודש, מלהיות שר ממונה על הכסף והזהב בבית אבימלך.
ושמא יש להוסיף על דבריו ולומר שהיא הנותנת בעצם החשיבות של 'זבל פרדותיו', בהקדם מה שיש להבין: מפני מה תפסו בלשונם ואמרו דווקא על הפרידות ולא אמרו על הסוסים והחמורים, שהם נפוצים יותר, או שיאמרו בכללות על הבהמות. אלא שבשונה משאר הבהמות המולידות, ויש מכל אחת תועלת על העתיד, הרי הפרדה אינה יכולה להוליד ואין ממנה תועלת אלא על מה שהיה ממנה בעבר. הדא הוא דאמרי אינשי: גדול כוחו של מי ששירת אצל הצדיק, הגם שאין לו תכלית ועתיד, יותר מכסף וזהב שיכולים להרוויח בהם הרבה.
