הרה"ק רבי ישראל טויב ממאדזיץ זי"ע בעל דברי ישראל י"ג כסלו תרפ"א
הרה"ק רבי ישראל נולד בשנת תר"ט בעיירה ראציונז שבפולין לאביו הרה"ק רבי שמואל אליהו טויב זי"ע האדמו"ר מזוואלין בנו של הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע. כבר משחר חייו גילה בצד שקדנותו והתמדתו באהלה של תורה.
בהיותו ילד החל כבר לחבר ניגונים ורקם מוטיבים. כמנהג הימים ההם השיאו אביו בגיל צעיר ובהיותו בן י"ד שנה נשא את אשתו הרבה"צ מרת דאברע ע"ה בת החסיד והגביר המפורסם בשעתו רבי חיים שאול פרידמן ז"ל, על שולחנו ישב רבי ישראל הצעיר ט"ו שנים וראה ברכה בלימודיו גדל בתורה וביראה, אך כשרונו המיוחד לנגינה, גילה את גדולתו המיוחדת בשטח רב אנפין זה.
כשנסתלק אביו הרה"ק רבי שמואל אליהו מזוואלין זי"ע ביום כ"ו באייר תרמ"ח, הוזמן מיד למלא את מקומו בזוואלין שם גר שנה אחת, ושנה אח"כ העביר את חצירו לעיר איבנגרוד כיום דומבלין, הנקראתבפי החסידים בשם "מודזיץ" והיא סמוכה לווארשא, מודזיץ הפכה לשם דבר, אלפים מקרוב ומרחוק נהרו לעיירה זו, להתבשם מאוירת השירה שבה.
בעוד שבכל שאר חצרות האדמורי"ם באים נגינה ושירה רק כאחד האמצעים לחסידות ולעבודת הבורא, באה הנגינה במודזיץ כעבודה המיוחדת לעצמה.
כשקרבו ימיו להסתלק מן העולם, ציווה שיחזרו על כל יצירותיו שחיבר, עשו כמצוותו, כשסיימו לשיר בפניו את ניגונו האחרון, עצם את עיניו ויצאה נשמתו הטהרה, בי"ג כסלו תרפ"א, כשכל חייו מהווים שירה לקל חי, ונטמן בביה"ח בווארשא.
'אזוי ווי מען קומט נעמען, גיט מען'
חסיד ישיש אחד אשר נסע אל הרה"ק רבי שמואל אליהו מזוואלין זיע"א, היה עומד בספיקות לאחר הסתלקותו לחיי עד, אם לנסוע אל בנו הרה"ק הדברי ישראל ממודזיץ זיע"א והתאפק מלבוא, אך כעבור זמן מה אמר אותו חסיד: אלכה נא ואראה.
כאשר נכנס וקבל שלום הרהיב עוז בנפשו ואמר: למה זה כאשר באתי אצל אביכם, הנה תיכף הרגשתי אור הקדושה, וכאן טרם ארגיש. השיב לו הדברי ישראל: כתיב (שמות מ כ) 'וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן', די לומר 'ויתן את העדות', כפל למה לי, אלא כשחסיד בא אל הרבי, כפי הערך שבא ליקח כך נותנים לו, 'אזוי ווי מען קומט נעמען, גיט מען'.
(ספיר ויהלום פר' פקודי תש"פ - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
מליצה נפלאה על ישראל
וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וגו' וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ (פר' בהר כה, כו-כז).
נראה לי לפרש בעזה"י לזכות ומליצה על ישראל, היינו "וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ", פי' כאשר יהי' לישראל כל טוב — והשיגה ידם, ומצא הקב"ה "כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ די והותר, וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ" — כי יחשב נא הקב"ה אריכות הגלות ומה שכבר סבלו יסורים, "וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ" — פי' יגיע עוד לישראל מותר כענין שכתיב (ישעי' מ, ב), לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ', לכך וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ — שובת ישראל לגבולו והבן.
