הרה"ק רבי יקותיאל יהודא טייטלבוים זיע"א אבד"ק סיגעט ובעל ייטב לב ו' אלול תרמ"ג
הרה"ק רבי יקותיאל יהודא (זלמן לייב) טייטלבוים נולד בשנת תקס"ח לאביו הרה”ק רבי אלעזר ניסן אב"ד דראהביטש, בנו יחידו של הרה”ק בעל ה'ישמח משה' זי"ע.
בהיותו כבן עשר שלחו אביו הק' אל זקנו ה'ישמח משה', ועל ברכיו נתחנך ונתעלה, אחר שזקנו הק' לא זז מחבבו, השפיע עליו מחכמתו וקדושתו ומסר לו רוב תורתו, ואמנם זקנו נחשב עליו כרבו המובהק.
כן היה מרבה להסתופף בצל צדיקי הדור הרה"ק רבי אשר ישעי' מראפשיץ והרה"ק רבי צבי הירש מרימינוב, ולימים אצל ה'שר שלום' מבעלזא והרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז, ועוד מצדיקי הדור, זי"ע.
כשהגיע לפרקו נשא את הרבנית הצדיקת רחל ע"ה בת הגה"ק ר' משה דוד אשכנזי זצוק"ל אבדק"ק טאלטשאווע בעמח"ס תולדות אדם על סוגיות הש"ס, ועל שולחנו ישב איזה שנים.
בשנת תקצ"ג לפ"ק נתקבל כאב"ד סטראפקוב, וכשנסתלק זקינו הישמח משה בשנת תר"א קבלוהו על מקומו באוהעל, אמנם שם רדפוהו עד חרמה ולא הניחוהו להתנהג במנהגי החסידות עד שהוכרח לעזוב העיר ובשנת תר"ז נתקבל כאב"ד גארליץ בהשתדלות מחותנו מרן הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זיע"א, ובשנת תרט"ז מילא את מקום אביו בדראהביטש, עד שבשנת תרי"ח עלה על כס הרבנות דעיר הגדולה לאלקים סיגעט יצ"ו, ובמשך כ"ה שנים ישב שם על המנוחה ועל הנחלה כאשר הוא מפקח בעינא פקיחא על כל ענינא דמתא, גם הרביץ שם תורה לבחורי חמד לאלפים, והתפאר בעצמו לפני מותו שלא יבוש בתלמידיו לא בזה ולא בבא, וכן צוה לרשום על מצבתו, "העמיד תלמידים הגונים וישרים".
בליל שב"ק, ו' אלול תרמ"ג, באמצע תפילת ערבית, באמרו התיבות "על כן ה' אלקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך", יצאה נשמתו הטהורה.
הניח אחריו ברכה חיבורים יקרים ונחמדים, הלא המה, ספר "ייטב פנים" על המועדים, "ייטב לב" "רב טוב" עה"ת, ושו"ת אבני צדק על ד"ח שו"ע.
כך מקובלני משם זקינינו מרן הייטב לב
בימים הראשונים כשבת הרה"ק בעל 'דברי יואל' מסאטמאר זיע"א בסאטמאר, בא פעם הרה"ק רבי אברהם שלום האלברשטאם זיע"א מסטראפקוב לשבות בעיר סאטמאר, והפצירו בו החסידים שיבוא להתפלל בבית המדרש דחסידים שבעיר, אבל הוא התעקש להתפלל דווקא אצל בנו של הרה"ק ה'קדושת יום טוב' זיע"א שנקרא אז 'בן הרב מסיגעט' (הוא הרה"ק מסאטמאר זיע"א) שכבר היה לו בית המדרש בפני עצמו.
אנשי שלומו אמרו לו, שלתועלת הענין שבא, טוב לו יותר להתפלל בבית המדרש הגדול שבעיר, אבל הוא באחד רצה להתפלל דווקא אצל בן הרב מסיגעט. והחליטו לבקש את הרה"ק מסאטמאר זיע"א שהוא בעצמו ידבר על לבו שיתפלל בבית המדרש הגדול, והרב מסטראפקאב הסכים בתנאי שאת השולחן יערוך דווקא בבית המדרש של הרה"ק מסאטמאר. וכן היה.
בליל שבת קודש היה שם קהל עצום שבאו לכבוד האורח הגדול מסטראפקוב, ובשעת עריכת השולחן כשראה ה'דברי יואל' שרוצה לברך ברכת המזון, הציע לו שיאמר דברי תורה, ולא רצה, באמרו שאביו הרה"ק משינאווא זיע"א לא אמר תורה רק אם גילו לו מן השמים שיאמר כידוע, וצוה לברך ברכת המזון. ושוב בסעודה שניה גם כן הציע לו שיאמר דברי תורה, ולא רצה.
בסעודת רעוא דרעוין ביקשו עוד הפעם שיאמר דברי תורה, ואז אמר הרה"ק מסטראפקוב: אבי הקדוש אמר שאינו אומר תורה רק מה שמשפיעים לו מן השמים, ובזה אפשר לפרש 'זאת חוקת התורה אשר צוה ה", אם יש ציווי ה', אז 'לאמור', יאמרו תורה, ואם לאו אל יאמרו. ענה לו הרה"ק מסאטמאר ואמר: זקינינו ה'ייטב לב' זיע"א צוה לבניו ולזרעו אחריו שיאמרו תורה לישראל, ועל כן לעניות דעתי נראה לפרש באופן אחר, 'אשר צוה ה", אם יגרום על ידי זה שישמרו ציווי ה', אז 'לאמר', צריך לומר דברי תורה, כי כך מקובלני משם זקינינו מרן הייטב לב זיע"א.
