הרה"ק רבי יצחק ישעיה מטשעחויב זצ"ל הי"ד [בן זקוניו של הרה"ק מצאנז] ג' אלול תש"ג
הרה"ק רבי יצחק ישעי' הלברשטאם מטשחוב היה בן זקונים של הגה"ק מצאנז.
נולד בשנת תרכ"ד, ונתחנך אצל אחיו הגה"ק משינאווא ומגארליץ. נשא את בתו של הרה"ק רבי יחיאל העשיל מקריליוויץ (בן הרה"ק רבי יצחק מאיר מזינקוב, בהרה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא), חתן מהר"י מבעלזא שעל שלחנו היה סמוך אחר נשואיו ולמד שם בחברותא עם בנו הגה"ק מהרי"ד. אחר פטירת זוגתו, נשא את בת הרה"ק רבי יעקב צבי מפאריסוב בעמח"ס עטרה לראש צדיק.
בשנת תרמ"ג נכתר לאב"ד טשחוב, וכעשר שנים לאח"ז קבע מושבו בקראקא, והיה נערץ ונקדש על כל חסידי צאנז וכל אנשי העיר קראקא. נהרג עקה"ש בשנת תש"ג, הי"ד.
ירש את התפילין של אביו
הרה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע
מעשה נפלא שהיה בעת הסתלקותו של הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זיע"א (והובא בספר 'שערי שמחה', עמוד פח): כשבאו לחלק את ירושת אביהם הקדוש, הסכימו האחים הקדושים לתת את התפלין שנתעטר אביהם לבן הזקונים, הרה"ק רבי יצחק ישעיה מטשחויב זיע"א, שעדין היה לפני הבר מצוה. ואלו האח הגדול, הרה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא זיע"א, רצה את התפלין לעצמו בטענה שהם בכלל 'פי שנים' המגיע לבכור. אולם אחיו הרה"ק רבי דוד מקשאנוב התנגד לכך, וטעמו ונמוקו עמו בידעו כי אחיו הגדול ישנה את הקשר בתפלין של ראש לקשר פשוט כדעתו ושיטתו, ושלא כפי שהיה נוהג אביו, אבל עדין נשארה טענתו של הרה"ק משינאווא שמגיע לו גם בהם 'פי שנים'.
השיב על כך הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זיע"א בחכמה ובתבונה: הנה מה היא חשיבותם של תפלין אלו כשלעצמן, והרי כל חשיבותם היא משום שאבינו נשאן על ראשו, וכשיתפללו בהן יש לקוות שהתפלה תהיה בכוונה קדושה וגבוהה יותר ותעלה מעלה מעלה, אם כן הרי כל המעלה היא להבא ולעתיד, וכלל מסור בידינו שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמחזק.
ובשל כך נמנו האחים והחליטו לערך גורל ביניהם, והרה"ק רבי ברוך מגארליץ זיע"א אמר, שאם רצון אבינו היה שהבן הצעיר יירש את התפלין אז בודאי יזכה הוא בגורל. ואכן הטילו את הגורל, וכן הוה, והוא אשר זכה בגורל. וכידוע, שהרה"ק מטשחויב היה מניחם קדם התפלה, ואחר כך היה חולצם ולתפלה היה מניח תפלין אחרים.
(ספיר ויהלום – בר מצוה - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
ברכת בנים
פעם הביע רבינו את משאלתו לנסוע לשבת הקרובה אל העיר ליזענסק. מקורביו לא חשקו לעשות פעמיהם בדרך הזה, כי חששו שנסיעה זו לא תוכתר בהצלחה ובכבוד כראוי לאיש כרבינו, וניסו לשנות את דעתו. אולם בראותם – למרבה הפליאה - את תוקף עמדתו, נתלוו אליו ונסעו בצוותא לעיר ליזענסק.
בבוא רבינו העירה נתקבל בהערצה ובהוקרה גדולה, ולמעלה מהצפוי כבדוהו ונשאוהו עד מאד. כאשר נתבקש רבינו לסור אל אחד מחשובי העיר להתאכסן שם, סירב ואמר כי רצונו להתאכסן בבית הקרוב אצל היהודי הדר שם, שהיה יהודי פשוט.
בעל האכסניא השתדל בכל השבת לעשות כל אשר לאל ידו להשביע רצון הצדיק, שזכה במפתיע לאכסן בביתו. בעזוב רבינו את ביתו לאחר השבת, פנה אל בעל הבית והתעניין במצב פרנסתו וכו' ולבסוף שאלו על משפחתו, האם יש לו בנים. כאן שפך הלה את לבו כי כבר עברו הרבה שנים מנשואיו ועדיין בן ישע לא בא. ברכו רבינו שיפקד מהרה בזש"ק, ואכן במלאות השנה הכניס בן למז"ט בבריתו של אאע"ה.
כאשר צירפו המקורבים את כל העובדות מסביב לנסיעה זו, באו להחלטה כי אכן זו היתה כל מטרת הנסיעה, להושיע לאיש הלז בבן קיימא.
