הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא זיע"א בעל 'דברי יחזקאל' ו' טבת תרנ"ט

רבינו הרה"ק רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינווא זי"ע נולד בשנת תקע"ה, בכור לאביו מרן הגה"ק מצאנז זצ"ל, ולאמו בת הגה"ק ה'ברוך טעם' זי"ע.

הסתופף בצל זקנו ה'ישמח משה, הרה"ק רבי אשר'ל מראפשיץ, הרה"ק הרבי רבי הירש מרימינוב, והרה"ק מהר"ש מבעלזא. כמו"כ נסע לרוב צדיקי דורו, ויש אומרים שנסע לק"נ צדיקים, ואמרו עליו ששורש נשמתו מן פרשת ויהי בנסוע, ולכן מרבה בנסיעות.

היה מגדולי הצדיקים הקדושים בדורו, וגדולי וצדיקי דורו למאות נהרו אליו.

כיהן בתחילה כרב בראזדאל, אח"כ בשינאווא, משם לסטראפקוב ושוב חזר לשינאווא, ליקוטים מתורתו נדפסו בספר "דברי יחזקאל" ואח"כ ב"דברי יחזקאל החדש" ותולדותיו בספר "רבינו הקדוש משינאווא" ע"י נכדו הרבני החסיד ר' יחזקאל פרענקל ז"ל. [לאחרונה יצא מהדורה חדשה ומבוארת ע"י מכון עוז והדר].

נלב"ע ו' טבת שנת תרנ"ט, ומנו"כ בשינאווא.

שמחה לארצך

סיפר הגאון הנודע רבי אברהם יהושע פריינד זצוק"ל, רבה של נאסויד, את אשר ראו עיניו בהיותו נוכח בשעת מעשה שסיפר הרה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא זיע"א, בעל 'דברי יחזקאל', בשעת עריכת השולחן הטהור של סעודה שלישית בשבת שבין יום הכפורים לחג הסוכות:

למרות גזירת הגיוס שמרחפת הייתה על כל הבחורים הצעירים של מדינת הונגריה הגדולה, הרי שתלמידי ישיבתו של מרן החתם סופר זיע"א, הישיבה הרמה שבעיר פרשבורג, היו מתחמקים ומשתמטים מהגיוס בתואנות ותחבולות שונות. סכנה רוחנית איומה ונוראה הייתה כרוכה בגיוס לצבא ההונגרי, שכן המפקדים לא הניחו ליהודים לשמור על מצוות דתם, להתפלל וללמוד. אף אוכל כשר כמעט שלא היה, והאווירה המתירנית בצבא הוסיפה גם היא לחורבן המוחלט.

בחורי ישיבת פרשבורג ביקשו לקבל עליהם עול תורה ולהסיר מעצמם את עול המלכות ועול הדרך ארץ. בדרכים מתוחכמות עלה ביד הבחורים למצוא תכסיס להמלט מקסרקטיני הצבא. הם לא נרשמו כראוי ברשימות האוכלוסין, כפי שחייב החוק, וכך לא ידעו על קיומם ולא באו לגייסם. הייתה זו כמובן עבירה פלילית שעונשה חמור מאד, אלא שהם בטחו בזכות התורה שתגן עליהם מפני כל רע.

באותם הימים התגורר בפרשבורג איש רשע ורע מעללים, שפל וגס רוח, ששמו היה 'שמחה'. אותו שמחה היה נוהג לאכול קורצא אצל שלטונות העיר ולהלשין באזניהם על כל יהודי שעבר את החוק באופן כזה או אחר. אילו היה שומע שאצל יהודי פלוני מצויה סחורה מוברחת, כזו שלא שילמו עליה את המכס, או אם היה יודע על יהודי שבנה ללא רשיון וכיוצא בזה, לא היה ממתין רגע אלא תיכף פונה אל רשויות החוק ומגלה את אזנם על כך.

כאשר נודע סודם של בחורי הישיבה לשמחה המלשין, שלח אל ראשי הקהילה ומנהלי הישיבה הודעה שכללה בתוכה את המידע המלא על התכסיס שאותם עושים בחורי הישיבה כדי להתחמק מהגיוס. בשמחה לאיד, תרתי משמע, הודיע שמחה כי הוא מתכנן כבר בקרוב להודיע לשלטונות הצבא על יותר ממאתיים הבחורים הלומדים בפרשבורג, המשתמטים מחובת גיוסם.

תחילה ניסו ראשי הקהילה לבוא בדברים עם שמחה המלשין אלא שעד מהרה גילו שהוא כפתן חרש יאטום אזנו. שנאתו העיורת לתורה וללומדיה העבירה אותו על דעתו והוא החל לצעוק עליהם: אתם תראו שתוך ימים ספורים יהיו כל בחורי הישיבה לבושים במכנסיים אדומים, שם קוד למדים הרשמיים של הצבא. דבר לא יעצור אותי מליידע את שלטונות הצבא על ההפקרות שמתחוללת מתחת לאפו והוא כלל אינו מודע לזה.

כיון ששמו של שמחה המלשין כבר נודע בראש כל חוצות וראשי הקהילה ידעו היטב כי האיש אינו מדבר 'אחד בפה ואחד בלב', ואם הוא מאיים לעשות כך, הרי שהוא מסוגל לכך, ואף חזקה עליו שלא יתמהמה אלא יעשה זאת בהקדם, ואנה הם באים. בדאגתם הרבה הבינו ראשי הקהילה כי להם כבר אין מה לעשות על מנת לעצור אותו מדהירתו המסוכנת אל התהום, ולחומר הדבר עליהם להביא את הדברים במלואם ובדחיפות לפני רבם הגדול, ראש הישיבה, הלוא הוא מרן החתם סופר.

הדבר לא סבל דיחוי, ולמרות שמרן החתם סופר היה באותה שעה באמצע מסירת שיעורו היומי לתלמידי הישיבה, והיה ידוע לכל עד כמה הקפיד שלא יפסיקוהו במהלך מסירת השיעור, תהא הסיבה אשר תהא, עם זאת הם ידעו שכאן הדבר שונה: זהו פיקוח נפש עבור בחורי הישיבה, שכן אם אותו רשע יפק את זממו הרע, תסגר הישיבה לאלתר.

החליטו ראשי הקהילה כי הם יכנסו אל ההיכל בו מוסר החתם סופר את שיעורו, יתיישבו אל מול פני קדשו, כך שבמהלך השיעור בוודאי יבחין בהם ויבין שדבר דחוף הוא שהביא אותם אליו, והוא זה שיחליט אם לעצור את השיעור אם לאו. כך הם אכן עשו, וכשמרן החתם סופר הבחין בהם הוא סימן להם בידיו לאות שאלה, כמי שתמה על מעשיהם כאן וכמבקש מהם שיסבירו לו מה הביא אותם הנה.

באותו רגע פרצו ראשי הקהילה בבכי נסער וסיפרו לו על הסכנה האיומה המרחפת על ראש תלמידי הישיבה. שמחה המלשין המקומי נודע לו מהשתמטות הבחורים מהגיוס לצבא, והנה הוא מתרברב ואומר שתוך ימים ספורים יגויסו כל התלמידים לצבא. יאמין לנו רבינו, סיימו ראשי הקהילה את דבריהם, שלא רצינו להפריע את מהלך השיעור החשוב, אלא שסברנו כי 'ביטולה זהו קיומה' במקרה זה, ועל ידי שיתבטל השיעור עתה לכמה דקות ונביא את הדברים לידיעת רבינו, נוכל להציל ולקיים את הישיבה לתמיד.

כשסיימו ראשי הקהילה את דבריהם הנרגשים, חזר החתם סופר וסימן בידיו את סימן השאלה: ועדיין מה אתם רוצים ממני? ענו לו ראשי הקהילה: היות ולא הצלחנו לטכס עצה כדת מה לעשות, הרי שבאנו הנה להודיע זאת לרבינו כדי שיורנו עצה ותושיה על דרך ההתנהלות המתבקשת במצב חמור שכזה.

הצביע מרן החתם סופר אל הגמרא שלפניו וספרי המפרשים שעמדו על השולחן, ואמר בקצרה: "איך טיא" [=אני אכן עושה]. ותיכף המשיך במסירת השיעור כאילו לא אירע דבר.

כיון שראשי הקהילה כבר היו בשיעור, הם לא עזבו את המקום ונותרו לשמיעת דברי אלוקים חיים יוצאים מפי מרן החתם סופר בקדושה בטהרה, שהמשיך את שיעורו והפליא פלאות בביאור הסוגיא ובבירור שיטות הראשונים תוך שהוא מתרץ קושיות עצומות שנתחבטו בהם גדולי המפרשים.

עם סיום השיעור, נעמד מרן החתם סופר ואמר לתלמידיו: הנה אנכי הולך עתה אל ביתו של שמחה, לבקש מלפניו ולדבר אל ליבו שיחדל להרע לתלמידי הישיבה. מיד קמו ראשי הקהילה והצטרפו אל מרן החתם סופר בדרכו אל שמחה. היו כולם מהלכים, ואף חלק מתלמידי הישיבה מהלכים אחריהם, ומי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא עמהם. משהגיע החתם סופר אל ביתו של שמחה, הוא דפק על הדלת ונכנס.

בגודל עזותו וחוצפתו השתרע שמחה על הספה ולא קם ולא זע מפני כבודו של מרן החתם סופר, רבן של כל בני הגולה. שמחה, סרוח על הספה, ואילו החתם סופר עומד לפניו ופותח בדברי בכי ותחנונים שיחדל ממעשיו הרעים ומתוכניותיו המגונות להרע לבחורי הישיבה. החתם סופר ניסה להסביר לשמחה כי מדובר בבחורים ישרים ותמימים, העוסקים בלימוד התורה בהתמדה, וכי מעולם לא הרעו לאיש, ומה לו כי נטפל אליהם להלשינם ולאמלל את חייהם?!

דבריו הנרגשים והיוצאים מן הלב של מרן החתם סופר לא עשו כל רושם על שמחה המלשין. לב אטום היה לו ונפש שפלה. ברוע מידותיו, וכשהוא עדיין שרוע על הספה, השיב שמחה לחתם סופר כי הוא אדם עסוק וכלל אין לו זמן לדבר עכשיו. כל שהוא יודע זה שמחר עם בוקר עתיד הוא ללכת אל בית המשפט, ושם יתבררו הדברים לאשורם.

לשמע הדברים התרגש מאוד מרן החתם סופר ואמר בלהב אש קודש כלשון הפסוק (במדבר טז ה): 'בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ'. כמי שאומר לו: אתה סבור שמחר עם בוקר תהיה בבית המשפט ותעשה ככל העולה על ליבך? מחר בבוקר יודע ה' את אשר לו, ומן השמים יעמידו אותך במקומך.

החתם סופר לא נותר בביתו של הרשע אפילו רגע אחד ותיכף ומיד יצא משם ופנה ללכת אל ביתו. מהלך היה ברחובה של עיר פרשבורג כשפניו לוהטות ובוערות כלפידים, והוא עדיין לא הגיע אל ביתו נאווה קודש, והנה קולות של צווחה ויללה נשמעים מתקרבים ובאים. הייתה זו אשתו של שמחה המלשין שהגיעה מבוהלת ודחופה כשהיא מצעקת בקול גדול על בעלה שלפתע החל להחנק באופן משונה ביותר: לשונו התארכה והשתרבבה החוצה, כשהיא חוסמת את צינורות הנשימה. פניו של שמחה הכחילו והאדימו ונראה היה כי עוד שעה קלה הוא מת במיתה משונה.

אשתו של שמחה שהייתה עדה לחילופי הדברים ולחוצפתו הנוראה של בעלה נגד החתם סופר, הבינה היטב על מה אירע לבעלה כזאת. היא ידעה שהוא מקבל כעת את עונשו המיידי על דברי הבלע ועל תוכניתו להלשין את בחורי הישיבה. היא רצה אחרי החתם סופר תוך כדי שהיא זועקת ומבקשת מהחתם סופר שיבקש על בעלה.

נעצר החתם סופר מדרכו, וענה לאשה הצועקת: אכן אני מתפלל על בעלך את התפילה ההוגנת והמתאימה לו ביותר, הלא היא תפילת "ולמלשינים אל תהי תקווה". זו היא הבקשה הראויה אליו ואותה אני מבקש, והשי"ת אכן ישמע שוועתנו ובקשתנו ויקבל את תפילתנו זו.

אחרי דקות ספורות כבר הגיע רץ מביתו של שמחה המלשין והוא הודיע כי שמחה מת במיתה משונה וביסורים נוראים. החתם סופר שמע את ההודעה בפנים רציניות ובכובד ראש, ונענה ואמר: רצוני להגיע ולהשתתף בהלוויה ואף לומר מספר מילים.

למותר לציין שאיש מבני פרשבורג שהסיפור הנורא הגיע לאזניו לא חשב להפסיד את הספדו של החתם סופר בהלוויה זו. אלפי איש עמדו דומם והקשיבו לחתם סופר שהגיע ואמר מילים קצרות: אנו אומרים בסדר תפילת ראש השנה: 'שִֹמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָֹשֹוֹן לְעִירֶךָ'. ויש לפרש זאת בדרך המליצה והרמז: כששמחה הולך לארצך – כשקוברים אותו באדמה, הרי שששון לעירך פרשבורג, שכולם מברכים ומהללים ברוך שפטרנו מעונשו של זה, והעיר צהלה ושמחה.

*

מעשה זה סיפר הרה"ק משינאווא בשעת סעודה שלישית, ורבה של נאסויד שישב על יד השולחן ושמע את הסיפור, הבין כי יש דברים בגו. הרי לא בכדי מספר הרה"ק משינאווא את סיפור זה, ולכן תיכף ומיד לאחר ברכת המזון יצא רבה של נאסויד לחקור ולדרוש על הסיבה לכך.

עד מהרה נודע לרבה של נאסויד דבר נורא: באותו שבוע ממש התקיים דין תורה בשינאווא, ומעשה שהיה כך היה: אדם, ששמו גם היה "שמחה" השיג את גבול חברו וחכר את החנות שהלה החזיק בה. שמחה הגיע לבעל החנות והציע לו סכום כסף גבוה יותר אם יחכיר לו את החנות. בעל החנות שהסתנוור מסכום הכסף הגדול הודיע למחכיר החנות הוותיק כי עליו לעזוב בהקדם את החנות, כיון שהחנות עוברת לרשותו של שמחה.

מחכיר החנות, שמטה לחמו נשבר עליו, פנה אל בית הדין בשינאווא ותבע את שמחה לדין תורה. הדיינים שדנו בעניין הכריעו כי על שמחה להחזיר את החנות ולחזור בו מהחכירה. אלא ששמחה סירב לשמוע בקולם של הדיינים ולא קיים את פסק הדין.

במצוקתו פנה החוכר הוותיק אל הרה"ק משינאווא, וסח לפניו את צרתו: אובד עצות הוא מול שמחה זה המסרב במצח נחושה לפסק הדין שהוציאו נגדו הדיינים. שמע זאת הרה"ק משינאווא והזמין אליו את שמחה. שמחה הגיע כשדעתו זחוחה עליו. גם כשהרה"ק משינאווא הזהיר אותו כי מרה תהא אחריתו אם הוא ימשיך במריו ולא יציית לפסק הדין, אלא ששמחה נענה בלגלוג והודיע כי הוא ממשיך להחזיק בחנות, יהיה אשר יהיה.

והנה בשבת סיפר הרה"ק משינאווא את סיפור זה עם מרן החתם סופר ודרשתו בהלוויה אודות "שמחה לארצך וששון לעירך", וביום ראשון כבר באו והודיעו שמשיג הגבול מת במיתה חטופה. הוא החל לרעוד לפתע בכל גופו עד שהתכווץ, נפל ומת.

כשהשמועה על מותו של שמחה מסיג הגבול הגיע לאזניו של הרה"ק משינאווא, היה הרה"ק משינאווא עסוק בסיכוך סוכתו לקראת ימי חג הסוכות הממשמשים ובאים. הודיעו לו כי הנה זה עתה עומדת הלווייתו של שמחה זה לעבור בסמוך לסוכה הנבנית והולכת. מיד כששמע זאת הרה"ק משינאווא קפץ במהירות ממקומו ונכנס אל חדרו הקדוש, כשהוא מסתגר שם עד עבור מסע ההלווייה.

(ספיר ויהלום פר' שופטים פ"ג - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)