הרה"ק רבי יהושע מדזיקוב זי"ע בעל עטרת ישועה י"א טבת תרע"ג
הרה"ק רבי יהושע מדזיקוב זי"ע נולד בשושן פורים תר"ח לאביו הרה"ק רבי מאיר ה"אמרי נועם" זי"ע.
כבר בילדותו נודע כעילוי עצום. בשנתו הי"ח הו"ל קונטרס "עמק הלכה" על הסוגיות הקשות שבש"ס, והרעיש בו את העולם התורני.
בגיל צעיר שידכו זקינו הרה"ק רבי אליעזר מדזיקוב עם בת אחד מגדולי חסידיו, הנגיד רבי לייביש רייך מריישא.
בחיי אביו כיהן כרב הצעיר מדזיקוב, ולאחר הסתלקות אביו בשנת תרל"ז, מילא מקומו בהנהגת העדה הגדולה. אלפים ובהם גאונים ות"ח הסתופפו בצילו. ערום ביראה היה, בחכמה ובפקחות עצומה הסתיר את גדלותו האמיתית מעין רואים. היה מלחין ומנגן בחסד עליון.
בשנותיו האחרונות הלך ונחלש ובי"א בטבת תרע"ג נתבקש לישיבה של מעלה, ומנוחת כבודו באהל בדזיקוב.
הותיר אחריו ברכה את ספריו "עטרת ישועה", וקונטרסי "עמק הלכה", "תוספת מצוה", "דרך מלכים" ו"קדושה משולשת" על סוגיות.
הרודף אחר הכבוד
ה"עטרת ישועה" זי"ע לא סבל את בעלי הכבוד, רגיל היה על לשונו לומר - "איך ווארט שוין דער ווינטער זאל א-דארעך גיין" [אני מחכה לימי החורף שיעברו] , כי בימי החורף מתהדר כל בעל-בית במעיל-פרוה, עטור בצוארון קטיפה, וכך מגיע לבית הכנסת וגאותו מרקיעה שחקים...
ה"עטרת ישועה" זי"ע תאר פעם בצחות את התנהגותו של "שיינער יוד": בעת שקוראים לו לעלות לתורה, ובודאי מדובר בעליה מכובדת כפי ערכו הרם, "ששי", "שלישי" או "מפטיר", הרי בזה לבד לא נחה דעתו, רוצה הוא שכל אחד ישמע שקראו לו. ולפיכך, בדיוק אז יוצא לו להתעמק בקטע קשה ב"אור החיים" הק', והוא מעמיד פנים כאילו לא שמע שקראוהו לעלות, כך שבמקרה צריכים לקרוא שלש פעמים: "יעמוד רבי חיים ב"ר געציל ששי", עד שהוא שומע. ואז, כשהוא בטוח כי כולם שמעו שקראו לו לעלות לתורה בעליה מכובדת, הוא קם וממהר ללכת...
ומעניין, ששוב קורה במקרה שהציצית של מכובדנו נתפסת בספסל, ושוב הינו מתעכב, והגבאי צריך לקרוא בקול פעמיים נוספות: "ר' חיים ב"ר געציל ששי". ולפעמים אולי במקרה עוד כמה עיכובים, ואז הוא מגיע סוף כל סוף אל הבימה...
עוד רגיל היה לומר בדרך צחות, שהלכות בעלי-בתים קשים מהלכות שבת ועירובין החמורות, שהרי לבעל-בית מכובד, יש לו בהלכות הקפות בשמחת תורה לבד שלש מאות הלכות, איזו הקפה, לפני מי יקראו את שמו, אחרי מי, וליד מי, וכו' וכו'...
(שרפי קודש, עמ' רלו)
ויועיל לשכחה
שח העטרת ישועה מדזיקוב זי"ע בדרך צחות, על מה שנדפס בסוף כל מסכת לפני נוסח "ההדרן": "ויאמר זה ויועיל לשכחה", שבדרך כלל כשלומדים גמרא ומסיימים דף אחד אז מתחילים דף השני ושוכחים מה שלמדו בדף שלפניו, כי האחרונות משכחות את הראשונות, וכן בכל דף ודף. נמצא שדף האחרון של המסכתא זוכרים לנצח, ומה אפשר לעשות לשכוח גם את זה, - יאמרו ה"הדרן" וזה יועיל לשכוח גם דף האחרון.
