הרה"ק רבי חיים מטשערנאוויץ זיע"א בעל באר מים חיים כ"ז כסלו תקע"ח
הרה"ק רבי חיים מטשערנאוויץ נולד בשנת תק"כ לאביו הקדוש רבי שלמה, מרביץ תורה בק"ק הורדאנא, נצר מגזע אראלים ותרשישים. מסופר, שזכה להוליד נשמה קדושה זו בזכות מסירותו הנפלאה עבור מצות חליצה לאשת אחיו שהתגוררה מרחק רב מעירו. בשובו משם נגלה אליו אליהו הנביא זל"ט ובישרו כי יפקד בבן זכר בעל נשמה גבוהה וקדושה, אשר אור תורתו וקדושתו תאיר ותזרח על פני תבל.
בנעוריו קיבל את תורתו - יחד עם הגה"ק בעל "דעת קדושים" מבוטשאטש - מפי רבו בנגלה הגאון רבי צבי הירש קרא, רבה של בוטשאטש.
באותו זמן החל גם להסתופף בצל רבו המובהק הרה"ק רבי יחיאל מיכל המגיד מזלאטשוב זי"ע. שם התבלט כאחד המיוחדים שבחבורה, כשרבו מרעיף עליו אהבה וחיבה מיוחדת.
בשנת תקמ"ט נקרא אחר כבוד לכהן פאר כרבה של טשערנאוויץ, בגליל בוקובינה, שם הנהיג ברמה את עדתו, אשר אהבוהו אהבה עזה.
עשרים ושלש שנים ארכה כהונתו, עד אשר פרצה המלחמה בין אוסטריא לרומניא, וכתוצאה מכך עבר כל חבל בוקובינה לידי האוסטרים, שהחלו להצר את צעדי היהודים כשגזרו לאסור תפילה בציבור, וכן על חובת הלימוד בבתי"ס הממשלתיים.
רבינו שלחם כנגדם בכל עוז, כאשר הקהיל קהילות ברבים ולימד את עדתו תורת ה', נאסר ע"י השלטונות. לאחר מאמצים מרובים הצליח להשתחרר והוכרח לעזוב את העיר.
עם שחרורו התכונן למלאות את שאיפתו העזה מאז, לעלות ולחונן את עפרה של הארץ הקדושה. בדרכו לא"י, עבר דרך עיר בוטשאן, ולהפצרת בני העיר נעתר לכהן פאר בעירם. שלש שנים שהה שם עד אשר עלה בידו להגשים את מאוייו לעלות לא"י.
שם השתקע בעיה"ק צפת, ובה חי את שארית ימיו בקדושה ובטהרה עד יום הסתלקותו לגנזי מרומים ביום כ"ז כסלו, תקע"ח, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
'נתון תתן' אפילו מאה פעמים - במסירות נפש
בצעירותו של הרה"ק רבי חיים מטשרנוביץ זיע"א, בעל 'באר מים חיים' ו'סידורו של שבת', היה הרבי מוצא את פרנסתו הרוחנית והגשמית כמלמד תינוקות של בית רבן בעיר הורדנקא שבמערב אוקראינה. פרנסה מועטת ומצומצמת הייתה זאת, שכן שכרו היה מועט מאוד, ואף את אשר הגיע לו לא היה חלילה תובע ומבקש מהורי הילדים. מסתפק במועט שבמועט, ושמח בחלקו. עיקר כוונתו של הרבי בעבודה זו של המלמדות לא הייתה אלא לפי שביקש הרבי להשפיע מזיו אורו ולהקנות תורה וחסידות לצעירי הצאן שעוד לא טעמו טעם חטא, ואכן חפץ ה' בידו הצליח ותלמידיו היו שותים בצמא את דבריו, עולים ומתעלים בארחות צדיקים ונתיבות יושר.
חלפו להם הימים והשבועות עד שהגיעה פרשת ראה. יושב היה הרבי עם תלמידיו ומלמדם מקרא שכתוב בפרשת השבוע אודות מצות הצדקה (דברים טו י-יא): 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ'. תחילה הסביר הרבי פשוטו של מקרא על חשיבות ומעלת מצוה זו של צדקה וחסד, ותיכף לאחר מכן פנה הרבי והקריא באזניהם את דרשת חז"ל המובאת ברש"י על אתר: נתון תתן לו - אפילו מאה פעמים.
ביקש איפוא הרבי להנחילם דרשה זו, למען יעמדו ימים רבים במדעם וכשיגדלו יהיו הדברים חקוקים על ליבם ונפשם, לקיים זאת הלכה למעשה, והחל חוזר על דברי חז"ל הללו שוב ושוב תוך כדי שהוא חוזר ומסביר להם את ההוראה הברורה המצויה כאן בדברי חז"ל: חובה על כל אדם ואדם לחזור ולתת צדקה שוב ושוב, ואפילו אם יהא זה מאה פעמים ויותר. הא כיצד? בא העני ונתת לו צדקה, והנה הוא חוזר שוב ומבקש צדקה, עליך לתת לו. גם אם יבוא פעם אחר פעם, סמוך ונראה זה לזה, עדיין המצוה במקומה עומדת, לתת לו צדקה בשמחה ובנפש חפצה.
בהתלהבות רבה חזר הרבי ושינן את דברי חז"ל עד שכמעט נתקיים אף בו 'אפילו מאה פעמים'. שונה היה פרקו זה מאה פעמים, והוסיף למאה ואחד, והתלמידים מביטים ברבם כשהם משתוממים על החזיון הנפלא הנראה לעיניהם, כיצד רבם דבוק במאמר חז"ל והוא משננו שוב ושוב.
בין התלמידים נמנה נער כשרוני ונבון, שגם קורטוב של שנינות יתירה ניתנה בו. הגם שיודע היטב היה את משנתו, עדיין לא היה מתנזר ממעשי קונדס למיניהם. בחריפותו יודע היה לשובב לבבות ולעשות מעשים עליזים שהכניסו רוח חיים צעירה בין חבריו הנערים.
עתה, משראה את התלהבותו הגדולה של הרבי סביב דרשת חז"ל זו החל הילד לתת אל ליבו את משמעות הדברים ולהתבונן בהם על משמעותם המעשית בחיי היום יום, ורעיון למעשה קונדס נוסף עלה במוחו. היה הילד מצייר לעצמו מחזה בו הלכה זו של 'נתן תתן – אפילו מאה פעמים' נעשית: הנה עומד אדם בבית הכנסת ועני מקבץ נדבות פושט את ידו ומבקש ממנו צדקה. נענה האיש לבקשת העני ומוציא לו מארנקו מטבע אחת ונותן לו במאור פנים. כיצד יגיב האיש אם לאחר שתי דקות יחזור העני ויבקש ממנו שוב? יהיו כאלו שיתנו מטבע נוסף, אך רוב האנשים יסמנו לו כי כבר נתנו לו. אם הוא יחזור ויבקש פעם שלישית, כבר יהיו כאלה שיתרגזו על העני. ככל שיוסיף העני ויבקש שוב ושוב, סיכוייו רבים לקבל גערה שכזאת שתבהיר לו כי יואיל נא לחדול מהטרדה זו.
כל זה, חושב הנער לעצמו, הוא אפילו אם העני מבקש רק חמש או שבע פעמים, אולם האם ייתכן דבר כזה שבו עני יחזור ויבקש 'אפילו מאה פעמים' מאותו אדם בזה אחר זה והוא יקבל ממנו צדקה במאור פנים?! הנער לא הצליח לצייר מאורע שכזה בעיני רוחו. ככל שהעביר לנגד עיניו את האנשים הסבלניים ביותר בעירו, הרחומים והחנונים, ברי היה לו שאף אחד מהם לא יצליח לעמוד בנסיון כזה אפילו הרבה פחות ממאה פעמים.
והנה, ממשיך הנער ומהרהר, הרבי כאן עומד ודורש לפנינו בהתלהבות רבה שכזאת על מצות הצדקה והוא חוזר שוב ושוב על דרשת חז"ל עד שנראה כי הוא אכן מצוי בפועל במדרגה רמה ונשגבה זו. האם אכן כך פני הדברים? האם דבריו הם מהשפה ולחוץ גרידא או שהוא מסוגל לקיים זאת הלכה למעשה?
היו הרהוריו של הנער טורדים אותו עד שפחז עליו יצרו הילדותי. נמנה איפוא וגמר כי עליו לבדוק זאת בעצמו, ומוטב יהיה אם זה יתרחש לנגד עיני שאר הנערים הלומדים יחד עימו. כך יראו כולם האם הרבי שלהם הוא גם נאה דורש וגם נאה מקיים.
מדי ראש חודש היו הורי התלמידים שולחים עם בניהם את המשכורת החודשית של המלמד. היו כאלה שאיחרו ביום או יומיים, והיו כאלה שאיחרו עוד יותר מכך. אביו של אותו נער היה מהמדייקים, וכשהגיע ערב ראש חודש ניגש הנער לאביו והזכיר לו לתת בידו את הכסף עבור המלמד. האבא משך בכתפיו כתוהה אודות כך שבנו טורח להזכירו על כך, דבר שמעולם לא עשה, אולם היות ונאמנו דבריו, פתח את ארנקו והוציא לו מטבע כסף חשובה.
נטל הנער את המטבע בידו, אלא שבמקום לצעוד אל ביתו של הרבי, רץ אל כיכר השוק, שם נכנס אל חנותו הקטנה של חלפן המטבעות וביקש ממנו לפרוט את המטבע למאה פרוטות של נחושת. החלפן הסכים ברצון, והנער הכניס את המטבעות המצלצלים אל שקית נייר קטנה שהביא עימו.
עדיין לא היו רגליו של הנער מוליכות אותו אל בית המדרש. כנער שובב הוא הכיר היטב את קבצני העיר ושאר מיני ארחי פרחי שקבעו את מקומם בכיכר השוק. אחד מהם היה איש כלבבו, והוא ניגש אליו ואמר לו: הנה לפניך הזדמנות פז להרוויח סכום הגון ללא כל מאמץ. הקבצן לא האמין למשמע אזניו כשהנער טווה באזניו את התוכנית המפורטת, אלא שהנער היטיב לשכנעו שאם לא יועיל לא יזיק, ובוודאי שעדיף לו לנסות ולקיים את אשר הוא אומר לו, מאשר לשבת בחוסר מעש בכיכר השוק.
לאחר שהנער סיכם עם הקבצן את פרטי תוכניתו, עטה הנער על עצמו ארשת תמימה ביותר ופנה אל ביתו של הרבי, שם הקדים ונתן לו את השקית מלאת המטבעות, תוך כדי שהוא מתנצל בפניו שאין זה מטבע כסף כהרגלו של אביו מימים ימימה, אולם תנוח דעתו של הרבי, שכן מאה מטבעות של נחושת יש כאן, והם שווים כמטבע כסף לכל דבר.
לאחר כמה דקות, כשהתקבצו ובאו כל התלמידים, פתח הרבי את סדר לימודיו כשהנערים כולם מקשיבים בעניין רב. רק מיודעינו היה נתון במתח פנימי, מחריש לדעת מה יעלה בגורל התוכנית המרתקת שהכין, האמורה להתחיל זה עתה ממש.
עוד הנער נתון בהרהוריו ודפיקה נשמעת על הדלת. הרבי פותח את הדלת הסמוכה לו, והנה דמותו של העני בפתח, מושיט ידו ומבקש לקבל צדקה. הרבי האיר פניו לעני, פתח את מגירת השולחן שם הניח את שקית המטבעות שקיבל לא מזמן, הוציא ממנה מטבע נחושת ונתן בידו של העני. לא חלפו שתי דקות ועל הדלת שוב נשמעת דפיקה. הרבי פותח את הדלת, והנה שוב אותו עני עומד לקראתו כשהוא מושיט את ידו לקבלת צדקה. הרבי הביט עליו בטוב לב, פתח את המגירה ונתן בידו מטבע נחושת נוספת.
למותר הוא להאריך בדברים, אולם מחזה זה חזר על עצמו שוב ושוב לנוכח עיניהם הבלתי מאמינות של כל הנערים. פעם אחר פעם דפק העני בדלת, הושיט את ידו לצדקה, והרבי במאור פנים שלא הועם לרגע דלה עוד מטבע ועוד מטבע ונתן לעני. אחרי כל פעם ניסה הרבי לחזור לתלמודו ולהמשיך את שיגרת הלימוד, אך הדבר לא עלה בידו. העני כמעט ולא נתן רווח להתבונן בין דפיקותיו על הדלת, ועד שלא נסגרה הדלת אחריו הוא כבר חזר ודפק פעם נוספת עם אותה הבקשה.
מאה פעמים, אחת לא פחות, ביקש העני צדקה מאת הרבי, ובכל פעם הוא קיבל מטבע במאור פנים כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. אף קמט קל של רוגז או פליאה לא נראה על מצחו של הרבי, אדרבה, שמחה של מצוה ושלווה פנימית מיוחדת הייתה נסוכה על פניו המאירות במשך אותה שעה ארוכה שהעני הטריד אותו שוב ושוב בבקשת צדקה.
התלמידים לפי תומם חשבו על העני שנסתרה עליו דעתו, כי מה היה לו לכך שהוא חוזר ומבקש צדקה שוב ושוב. הם גם זכרו היטב את אשר רבם לימדם אודות מעלות הצדקה שעליה דרשו חז"ל 'נתן תתן – אפילו מאה פעמים', וראו בעיניהם כי לא זו בלבד שרבם הוא נאה דורש הנה הוא גם נאה מקיים, עד כי לא יאומן כי יסופר. אלא שאף אחד מהם לא הבין מהיכן נודע לו לאותו קבצן שהרשות נתונה בידו לחזור ולבקש צדקה אפילו מאה פעמים.
היחיד שידע את הסוד היה מיודעינו, הנער הקונדס שתכנן את כל המאורע. בתוככי לבו הוא היה משוכנע שהמקסימום שיצליח העני לקבל יהיה עשרה מטבעות נחושת, פחות או יותר. גם זהו סכום יפה המצדיק את בואו של הקבצן מכיכר השוק אל ביתו של הרבי. אלא שלנוכח עיניו הקמות של הנער התרחש הפלא הגדול: פעם אחר פעם, בהתמדה רצופה, נתן הרבי את כספו לצדקה, מבלי שניכר עליו כל תרעומת או כעס, עד למאה פעמים, שם אזל כספו.
ככל שהתקדם התעלול הבין הנער כי עשה טעות גדולה, אך עצם ההתרחשות הממה אותו. כך שבמקום לצאת אל העני ולבקשו כי יחדל ממעשיו הוא נותר על מקומו אובד עצות. עתה, כשהעני יצא בפעם המאה עם המטבע האחרונה שקבל מהרבי, תפס הנער כי למעשה הוא עשה עוול נורא למלמד, כשכל הכסף שהיה אמור לשמשו לפרנסת משפחתו עבר אל ידו של הקבצן. באותם רגעים הוא פרץ בבכי רב והודה בפני המלמד כי ידיו במעל הזה.
תוך כדי שדמעות חונקות את גרונו סיפר הנער למלמד את כל פרשת הכסף: כיצד הוא נטל את מטבע הכסף שנתן לו אביו ופרט אותו למאה מטבעות של נחושת, כשלאחר מכן הוא שכנע את הקבצן לבוא ולבקש צדקה מאה פעמים, כשבכך יהא זה 'מבחן פומבי' האם הרבי אכן מוכן לקיים בעצמו את דרשת חז"ל של 'נתון תתן – אפילו מאה פעמים'. בכנות רבה, אמר הילד כי לא האמין שאכן כל הכסף יעבור אל ידו של העני, ועתה הוא מבקש את סליחתו של הרבי על מעשה זה, ומתחייב הוא לאסוף פרוטה לפרוטה מכל דמי הכיס אשר לו כדי להביא לרבי את כל מטבע הכסף המגיע לו.
הרבי הרגיע את הילד הנסער ואמר לו כי הוא מוחל לו בלב שלם, ואף הוסיף ואמר לו: דע לך בני יקירי, שאם ביקשת להעמידיני בנסיון, הרי שלא היה זה כלל נסיון עבורי. כי אם כך כתוב בתורה ואם זו דרשת חז"ל, הרי שאין לי כל נסיון שלא לעשות כך.
