הרה"ק רבי חיים בן עטר זי"ע בעל האור החיים הק' ט"ו תמוז תק"ג

הגה"ק רבי חיים בן עטר זי"ע נולד בשנת תנ"ו בעיר סאלי שבמרוקו לאביו רבי משה.

הוא נתגדל על ברכי זקנו הרה"ק רבי חיים בן עטר שעל שמו נקרא, ובצילו גדל במעלות התורה והיראה. כבר בימי חורפו יסד בביתו ישיבה והרביץ תורה לתלמידים.

הוא השתמש בכסף שהגיע אליו מבית אביו ומחותנו כדי להרבות בחסדים ובמעשים טובים. מפאת רדיפות ומסירות שונות נאלץ להימלט מביתו. שנים אחדות ישב על התורה ועל העבודה בערים מכנאס ופאס. כשהוא עומד על המשמר לתקן גדרים וסייגים לביצור חומת היהדות.

לנוכח ההרפתקאות שעברו עליו והרעב שפקד את מרוקו, התכונן לעלות לארץ הקודש. בדרכו התיישב בליוורנו שבאיטליה כדי להשיג תרומות לישיבה שביקש להקים בירושלים.

בהגיעו לארץ ישראל הקים תחילה את הישיבה בעכו, אח"כ בפקיעין ומשם עבר לעיה"ק ירושלים. כשהוא מוסיף קדושה על קדושתו עד כי גדל מאוד בהעמידו תלמידים רבים גדולים ושלמים וביניהם החיד"א זצ"ל.

עוד בטרם מלאה שנה לישיבתו בירושלים, ביום ט"ו בתמוז תק"ג נתבקש לישיבה של מעלה, והוא בן מ"ז שנים. נטמן בהר הזיתים. הותיר אחריו את ספריו הק' אור החיים עה"ת אשר נערץ ונקדש בעיני צדיקי הדורות, "פרי תואר" על שו"ע יו"ד, "חפץ ד'", ו"ראשון לציון" על הש"ס ועוד.

***

ראיתי עד כמה צדקו דברי האור החיים הק'

כתב הגאון רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל בראש ספרו שו"ת 'מקדשי השם' ('זר זהב' אות ל): ופלא ראינו שאותם אנשים חופשיים שראו שאנחנו מתפללים ומניחים תפילין באושוויטץ, המה ראו כן תמהו ולא נשתנו דעתם לשוב לה'. רק באותה שעה שהובילו אותן לבית המוקד, היה נשמע דברים כאלה ששמחו על שזוכים להשרף על קידוש השם כישראל.

וראיתי עד כמה צדקו דברי אור החיים הקדוש בפרשת בלק עה"פ (במדבר כג י): 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ', וזה לשונו: עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר, וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן.

(ספיר ויהלום פר' בלק תש"פ - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

כוונת נטילת ידיים לסעודה

היה זה במוצאי שבת פרשת פנחס, אור ליום ט"ו תמוז תק"ג. בטבריה עמד רבי חיים אבועלפיה בתפילת ערבית ולפתע התעלף וכל המאמצים לעוררו עלו בתוהו. דאגה רבה לשלומו של הרב הישיש מילאה את לב המתפללים, אבל לאחר מחצית השעה התעורר הצדיק המופלא מעצמו. בקול רועד סיפר כי בירושלים נפטר זה עתה רבינו ה'אור החיים' הקדוש וכי הוא ליווהו עד לשערי גן העדן. 

כמה שעות לאחר מכן, במעז'יבוז' הרחוקה, התחולל דבר מופלא. שם עדיין לא שקעה החמה ורבינו אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זיע"א ניגש ליטול ידיו לסעודה שלישית. לפתע נעמד כמסומר למקומו ושקע בהרהורים משך שעה ארוכה. משנטל ידיו הסב לסעודה. בירך ואז אמר קצרות: כבה נר המערבי. סתם ולא פירש. כיון שכמעט ולא היה מדבר בשבת לא שאלוהו התלמידים למה כוונתו. אחר כך, אחרי ההבדלה אמר הבעש"ט לתלמידיו: בארץ ישראל הלך לעולמו רבי חיים בן עטר שבא מארצות המערב ולכן אמרתי שכבה הנר המערבי. 

שאל אחד התלמידים: ומנין זאת לרבינו? נענה הבעש"ט ואמר: ישנה כוונה אחת בנטילת ידיים שאין מגלים אותה משמים אלא לאחד בכל דור.עד עתה הייתה הכוונה מסורה בידיו של אותו צדיק, והיום כשעמדתי ליטול ידיי נגלה לי רז זה ומכאן ידעתי כי כבר איבד עולמנו את הצדיק הזה. 

('באור החיים' הוצאת 'עוז והדר' עמוד 248)