הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זיע"א כ"ד חשוון תש"י (היא"צ היום בערב)

אורו של רבנו זרח ביום כ"ו אייר, 'יסוד שביסוד', תרמ"ז, בעיירה זוועהיל, בבית אביו הרה"ק רבי שלמה זיע"א. ונקרא על שם זקיניו, אבי השולשלת רבי משה בן רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, ורבי גדליה מליניץ.

בימי נערותו זכה לחסות בצל כנפי סבו הגדול, הרה"ק רבי מרדכי מזוועהיל זיע"א, שחיבבו מאד ולקחו לישון בביתו, אחרי פטירת הרבנית.

כבר בצעירותו מילא כרסו בש"ס ופוסקים, סיפר ר' יוסף קוזליק ז"ל שבילדותו למד עימו בחברותא, ואחרי שסיימו מסכתא היה מבקש רבנו לבחנו, כשר' יוסף מניח אצבעו על הדף, ושואלו על הכתוב באותו מקום מספר דפים אחרי כן, ורבנו קולע לשערה מבלי להחטיא.

בהגיעו לפרקו לקחו דודו הרה"ק רבי דוד שלמה מקוברין זיע"א לחתן, חותנו החזיקו סמוך על שולחנו שנים מספר, כאן ישב על התורה ועל העבודה באין מפריע בימים אלה אף נתעטר בכתר הוראה מבית דינו של רבי חיים מבריסק זצ"ל, ומרבי מרדכי אשמינר זצ"ל שכתב עליו, "מובטחני בו שלא תצא תקלה אף פעם מתחת ידו והלכה כמותו בכל מקום".

בשנת תרס"ט והוא אך בשנה הכ"ב לחייו, נתבקש לכהן כרבה של זוועהיל, ניהל את ענייני הקהילה ברמה ועל פיו יישק כל דבר, שם את כל כובד משקלו להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, כשהכל נשמעים לקולו.

בעיצומה של עבודתו הפוריה, נאסר באשמת ריגול, שיתוף פעולה עם מהפכנים שנתפסו במעבר הגבולות, והודו שקבלו אכסניה בביתו ושהו בביתו בשבועים ימים. שני האנשים שנתפסו לא עירבוהו במעשיהם, אך די היה בעבירה זו. הטיעון שכל מגמתו היתה לקיים מצות הכנסת אורחים ולא היה ביניהם מלבד זה, נדחה על הסף, כתב האישום הוגש, והתביעה דרשה משפט מות בגין מרידה.

בעת המשפט הקריא השופט בפניו את חומרת העבירה שבגינה עלול הוא להשפט למות, רבינו הגיב, בשלות נפש שהדהימה את הנוכחים, 'להוי ידוע שאין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה', הרבה יהודים חוסלו על ידי הכנופיות, ואולי עלי נגזר למות על ידכם, אך אם לא נחרץ דיני בבית דין של מעלה, לא תוכלו לי'.

משפטו הועבר לזיטומיר לסמכות משפטית עליונה יותר, באשר גליון האישום מוכח למעלה מכל ספק על ידי התביעה, אך בחסדי השי"ת היה השופט העליון מאלו שהיו קשורים מבית אבא עם שושלת זוועהיל. הוא גילה בפניו שיודע שכל האשמה נגדו אשמת שוא, אך לא יוכל לשחררו כי הדבר לא יתקבל על ידי השלטונות, אך במקום גזר דין מות ימירו במאסר, וגזר עליו שבע שנות גלות בסיביר.

שלוש פעמים נאסר בהתנכלויות שהתנכלו לו אנשי היבסקציה, באחת הפעמים הושלך לצינוק, לבור צר ועמוק שכמעט לא היה מקום לזוז בו, מחלק את המקום הצר עם רחשים ועכברושים שאכלו מבשרו.

שלושה ימים לא הוגש לו אוכל כלל, נראה היה שגמרו אומר לחסלו במיתת רעב, אך ביום השלישי אינו יודע כיצד ואיך, נחת עליו באורח פלא הישר לתוך פיו פרי מאכל, כאשר היה ממש בכלות הכוחות וללא חיות.

כאשר ביקרו הרבי משומרי אמונים, עלתה השיחה בענין נס ההצלה בדבר המאכל שנפל ברגע האחרון אל תוך בור הצינוק, והוא אמר שבודאי אליהו הנביא היה שליח ההשגחה, להצילו ברגע האחרון. נענה רבינו בענוותנותו היתירה, מסתבר יותר שחיילים שיחקו בחוץ, זרקו זה ליד זה, ונתגלגל אחד הפירות לתוך הבור. לימים התבטא, כי מעולם לא החסיר להניח תפילין ולא חילל שבת, בצל הבולשביקים.

בתום שבע שנים בסיביר, בהן סבל יסורים נוראים, התמנה לכהן כרב בעיירה סמוכה למוסקווה, בשנת תרצ"ז הצליח בחסדי שמים להילמט ממלתעות הרשע ולהגיע לאה"ק. עם הסתלקות אביו בכ"ו אייר תש"ה, הפצירו בו החסידים לקבל עליו עול ההנהגה, אך בהיותו שפל באמת בעיני עצמו, לא ניאות לכך. רק אחר שנימקו בפניו שאם לא יהיה המשך להנהגה, יכול להיגרם נזק לענייני הישיבה שיסד אביו, נענה והסכים.

השתדל בכל יכולתו להימלט מהכבוד. כאשר דפקה אשה על פתח ביתו לקבלת ברכה, העמידה על טעותה, ויצא להראות לה את כתובתו של הרבי מסטמר שגר בשכונתו. סיפורי ישועות רבים מסופרים אודותיו בחרדת קודש.

אהב ישראל בכל ליבו ונפשו, וחש את צרת האחר יותר מצרתו שלו. באישון ליל אמר לבני ביתו, "איך אפשר לישון, אם ר' אברהם ירד מנכסיו, הבה נאמר תהלים בשבילו".

ידוע חולי ומכאוב היה, עקב העינויים הקשים שהיו מנת חלקו בסיביר, ובשל צרות ישראל ששיברו את רוחו. כשהלך לנחם את בני הרה"ק האמרי אמת פנה אליהם, ואמר, אביכם הסתלק עבור כלל ישראל, ויש עוד יהודים המוכנים למסור נפשם למען עם ישראל. לפני הסתלקותו צוה להכניס לחדרו כסאות, לכבוד זקניו מעולם העליון.

קברו נכרה בבית החיים בגבעת רם, ונתפרסם כמקום ישועה פלאי לרבבות בית ישראל, הנוהרים אליו בכל ימות השנה.

בפקודת המרא דאתרא

אחד המיוחד שהצליח לגלות שכבות ממעטה הסתרתו של רבנו, היה רבה של ירושלים, מרן המהרי"ץ דושינסקיא זי"ע. גאון וקדוש ישראל זה, חדר במבט עיני הבדולח אל מתכת לכל הסתרים וההסתרה, וידע שאותו בנם של קדושים שמרבה לשגר את לשונו לומר: "איני רבי!" הוא הוא ראש לכל הרביים, קדוש ישראל אשר מהלכי הטבע קורסים מפניו כדונג הנמוג מפני האש.

ידוע ש"הרב דושינסקיא" – אנו מבקשים לשמוע – היה שולח לרבנו 'בגזירת מרא דאתרא' שיפעל ישועות עבור יהודים חוכי ישועות. מה תדעו ותזכרו משליחויות מרטיטות אלה?

"זוגתו הרבנית של הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, חלתה במחלה קשה עד שהרימו הרופאים את ידיהם ואמרו נואש. והימים ימי צר ומצוק, ימי המלחמה של שנת תש"ח, ימים בהם יראה ירושלים מאימת הפגזים המתפוצצים בסמטאותיה וגובים נפשות יקרות מישראל. רבי חיים פנה אל המהרי"ץ דושינסקיא והזכיר את זוגתו הצריכה לרפואה. כאשר שמע רבה של ירושלים את חומרת המצב, הורה לו לרבי חיים שיפנה בשמו אל רבנו, שהיה אז בתחילת שבתו על כס ההנהגה, ויבקש מעמו לערוך 'שינוי השם' לחולנית.

"רבי חיים פקד את מעון רבנו, שטח בפניו את בקשתו, אולם נתקל בסירוב מוחלט. הוא הסביר בתקיפות שהרב דושינסקיא אמנם שלחו אליו מאחר והוא חושב שהוא אכן ממשיך את דרכו של אביו הקדוש אולם בפועל אין לו כל דעת ויכולת בנבכי שמיא. שב רבי חיים ברים זצ"ל אל הרב דושינסקיא שמיהר להחישו שוב אל מעון רבנו, בציינו: 'אמור לו שאני גוזר עליו בגזירת מרא דאתרא שיפעל עבורך מה שצריך'.

"אל מול גזירתא דאורייתא, כבר לא יכל רבנו לכבוש את מדרגותיו ואת הדעה אשר היתה לו בשמים. הוא ערך שינוי השם, ולאחר מכן ביקש מרבי חיים: 'אסוף אלי מאה חתימות מבני ירושלים, מאה אנשים אשר יחתמו שהם מעניקים חצי שנה משנות חייהם במתנה גמורה עבור זוגתך, למען תוכל להבריא ולהאריך ימים'. רבנו הוסיף והבטיח, כשהוא יוצא מגדרו: 'יכול אתה לומר בשמי, שכל מי שתורם מחצית השנה, מובטח לו שהוא יזכה לעבור את אלה ימי המלחמה בשלום וכל רע לא יאונה לו'. הבטחה שמיימית כזו בתקופה אפלה ומפחידה שכזו, שווה היתה בירושלים יותר ממכלית מלאה בנוזל זהב טהור. במהירות רבה שב רבי חיים אל מעון קדשו של רבנו ובידו האוצר – מאה חתימות השוות חמישים שנות חיים! רבנו בירך את החולנית שכבר ניצבה בשערי מוות ועד מהרה היא הבריאה כליל והמשיכה לחיות חיי זוהר תורה.

"כעבור יובל שנים, כאשר היא הלכה לבית עולמה, ובעלה, הגאון רבי חיים ברים זצוק"ל ישב 'שבעה', עליתי לנחמו סיפר אחד מהמנחמים את הסיפור המופלא – ושמעתי מפיו במדויק את הסיפור כלו, כשהוא מציין בהתפעלות רבה מאד: היום בו הלכה זוגתי ע"ה לבית עולמה, הוא בדיוק אותו היום בו מלאו חמישים שנה מאז נאספו החתימות בפקודת קדשו של רבנו!"