הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורה זי"ע בעל אביר יעקב ה' טבת תשכ"ט

רבינו נולד ביום ח' מנחם אב תרמ"ד בסדיגורה בבית אביו הרה"ק רבי ישראל מסדיגורה זי"ע, בתוך שנת הסתלקות הסב הגדול, הרבי הראשון מסדיגורה רבי אברהם יעקב זי"ע, בן הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע.

משהגיע לשנתו הי"א, נתקשר בקשר שדוכין עם בת הרה"ק האדמו"ר רבי יצחק מאיר מקאפיטשיניץ זיע"א. החתונה נערכה בשנת תרס"ב, בהגיעו לגיל שמונה עשרה לחופה, בקאפיטשיניץ, בהשתתפות צדיקי המשפחה וגדולי ישראל, ורבבות אלפי ישראל חסידי שתי החצרות. אחר החתונה נשאר להתגורר במחיצת חותנו, בעודו מתמיד במשך כל שעות היממה בתורה ובחסידות.

בי"ג תשרי תרס"ז, נסתלק אביו הרבי לשמי רום והוא בן נ"ד שנים בלבד, כמספר שני חיי זקנו הרה"ק מרוז'ין, פטירתו במיטב שנותיו הכתה את חסידות סדיגורה במכה כבדה, אולם נחמת העדה היתה בבניו הקדושים אשר החלו להנהיג תחתיו.

רבים מהחסידים שמו עיניהם ברבנו שהיה בן עשרים ושלוש שנים בלבד, והכתירוהו לרבם, בחג הסוכות יומיים לאחר פטירת אביו החל להנהיג את עדתו, וממלכתו נמשכה נ"ד שנים.

הרבה טרחה ומאמצים השקיעו החסידים להוציאו מהתופת הנאצית בוינה, בתחלה רצו חסידיו בארצות הברית לסדר לו ויזה אליהם, אולם הוא מאן בכל תקף לנסוע לכל מקום אחר מלבד ארץ ישראל, אחר מאמצים מיגעים סדרה לו ויזה לארץ, ובחדש אלול עזב את וינה.

את הסליחות הראשונות אמר על האניה, וביום כ"ג אלול תרח"צ דרכו רגליו על אדמת ארץ הקדש, ורבנו זכה להגשים את מאויו ולנשק את אדמתה. עם הגיעו קבע את מעונו בתל אביב, משום שלא רצה להמשיך ולשמוע את קול פעמוני בתי הטמאה.

ביתו הפך לאבן שואבת, וחסידיו ששהו בארץ קבלו את פניו בשמחה ובהתרגשות. הגיעו לביתו יומם ולילה להתברך בברכותיו שעשו פרות, לקבל את עצותיו בכל הענינים, לספוג דרכי חסידות ועבודת ה', ולשמע מדברי תורתו.

בשנתו האחרונה רמז רבות כי לא יארכו עוד שנותיו בעולם, בתחילת חדש כסליו החלו אצלו מחושים שהתבררו כמחלה קשה, הוא הבהל לבית החולים בו שכב על ערש דוי, בשמחה קבל עליו את הדין והכין עצמו ליומו האחרון, כשהוא מכתיב ממטתו את צואתו לחסידים.

ביום שבת קודש פרשת ויגש ה' טבת, יצאה נשמתו ועלתה למרום, אחר עשרים ושתים שנה לשבתו בארץ ישראל. כבקשתו, נטמן בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב. דברי תורתו נדפסו בספר 'אביר יעקב'.

מידי יום יצא השכם בבוקר וטאטא את קטע המדרכה הסמוך לביתו...

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח לוינה, אליה נדדו אז רוב צדיקי בית רוז'ין, עם הזמן השתקע בה עד שנת תרח"צ, בה פלשו הנאצים ימ"ש לאוסטריה בשבת זכור. עם פלישתם היה ראשית מעשיהם להתעלל ביהודים, וביחוד באדמורי"ם וברבנים, בגזרתם נאלצו הללו לצאת לרחובות וינה לטאטאם ולנקותם, ביניהם היה רבנו.

למקרביו התבטא ואמר, "אינני מצר על שאני מטאטא את הרחובות, כי הלא גם רחובות וינה רחובותיו של הקב"ה הם, לבי דואב על מה יאמרו הגוים", אותה שעה קבל על עצמו שאם יזכהו השי"ת לעלות לארץ ישראל, יטאטא את רחובותיה.

אמר ועשה, לאחר שעלה לארץ הקדש, קיים קבלתו והיה יוצא מדי יום השכם בבקר ומטאטא את קטע המדרכה הסמוך לביתו, עד שפגש בו אחד החסידים במעשה זה ונודע הדבר והתחילו לעקב אחריו, בשל כך חדל מכך.