הרה"ק רבי אברהם אבא לייפער זי"ע ה'אמונת אברהם' מפיטסבורג י' טבת תש"נ
אורו של רבינו זרח ביום י"ח כסליו תרע"ח בעיר קראלי, בבית אביו הרה"ק הצדקת יוסף שהיה בנו של הרה"ק רבי ישכר בער מסאטמאר, בן הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנה.
במטרה להשיא את בנות אחיו שנשארו יתומות, נסע אביו רבי יוסף לארצות הברית לאסוף כסף עבורן, בהגיע לפיטסבורג, מצא בה הרבה יהודים חרדים והתחיל לעורר את הצבור ולחזקו, השפעתו היתה כה גדולה, עד שטובי העיר הציעו לו שיבוא וישתקע בקרבם.
הוא נאות להצעתם, והביא את כל משפחתו לפיטסבורג. בהם רבינו שהיה אז בן שש שנים, בדאגתו לחינוכם הטהור של בניו, שלח את בניו לישיבות גדולות בהונגריה. בן שתים עשרה וחצי היה רבינו, כאשר נשלח ללמוד בישיבת ראחוב, בה הצטיין עד כדי שראש הישיבה הגאון רבי שלמה זלמן פרידמן העניק לו סמיכת חכמים, 'יורה יורה', והוא אך בן שש עשרה שנה.
משם נסע לסעקלהיד לישיבתו של רבי יהודה סג"ל רוזנר בעל אמרי יהודה, ונחשב שם כבחור מיוחד, בהגיעו לפרקו, בחר בו הרה"ק רבי איתמר מנדבורנא זיע"א כחתן לבתו. החתונה נערכה ללא השתתפות אבי רבינו, שנבצר ממנו להגיע עקב רוחות המלחמה שכבר נשבו אז באירופה.
לאחר מלחמת העולם בה סבל רבות וניצל בניסים גלויים, הצליח בשנת תש"ח לעזוב את רומניה הקומוניסטית ולחזור להוריו שבארצות הברית, אותם לא ראה במשך שבע עשרה שנה. השתקע בניו ג'רסי, בה הקים בית מדרש גדול ומפואר ואף כונן ישיבה לבחורים. בשנת תשכ"ו אחר פטירת אביו, עבר למלא את מקומו כאדמו"ר בפיטסבורג.
געגועיו לארץ הקודש לא נתנו לו מנוח, כעבור ארבעה שנים עלה ארצה ובחר להשתקע באשדוד, שהיתה עז ארץ ציה ושוממה ברוחניות, בה יסד את מוסדותיו ומפעל חייו התורניים, ומסר נפשו להפצת תורה וחסידות עד יומו האחרון.
אהבתו לארץ הקודש לא ידעה גבולות, כשהבחין בדרך נסיעתו לירושלים, ביהודים העמלים באדמתה, ירד מהמכונית והביט בהם בשמחה גדולה באומרו, "אלמלא בושתי, הייתי מקבץ זעתם מגבם ורוחץ בה את פני".
תפילותיו מלאות הכיסופים מתוך דביקות עצומה, משכה אליו כל דורש ה', רבים באים היו לשמוע את תפילותיו שהיו בנעימה מתוקה.
השיב אלפים בתשובה בזכות פעילותו העניפה לקירוב ליבות בני ישראל. בכל מקום אליו הגיע, חולל מהפכה של ממש, אם בנו ארק, בה הקים מוסדות גדולים יש מאין, וכן באשדוד, אליה הגיע כשהיתה מדבר שממה ברוחניות, והיה מכתת רגיליו בשבתות מבית כנסת אחד למשנהו, מעורר ליבות בני ישראל לאביהם שבשמים ולשמירת המצוות.
מידת אהבת ישראל העצומה שבה ניחן, פתחה לפניו את לביותיהם של כל אלו שבאו עמו במגע, ורבים השיב מעוון. בהזמנות גילה כי ביום הכנסו לעול תורה ומצוות, קיבל על עצמו שלא יעבור יום בלי לחפש לעשות טובה לזולת. שולחנותיו ונגוניו המעוררים, הפיחו רוח של קדושה על המוני משתתפים.
באחרית ימיו, שיגר רמזים רבים על הסתלקותו הקרובה, במוצאי שבת קודש האחרון לימי חייו, בא אליו יהודי מלונדון לברכת פרידה, ורבינו מצווה עליו, "לך ועלה לבני", האיש לא הבין על מה ולמה, וניסה לשאול בשנית ואף בשלישית, אך רבינו השיבו, "אחר כך תבין".
בימיו האחרונים התבטא ואמר למשמשו תוך כדי טיולו הקבוע, "צדיקים טרם פטירתם מברבים 'שהכל נהיה בדברו', ומסבירים שאת ה'שהכל', היינו הברכה הראשונה עושים כאן, ואת הברכה האחרונה כבר עושים בעולם האמת. אני אסביר לך פשט אחר, הרי 'אסור לאדם להנות מן העולם הזה בלא ברכה', ובשעה שעובר אדם לעולם שבולו טוב, נהנה הוא מאד, על הנאה זאת יש לברך שהכל".
כדברי נבואה אמר דבריו, בבוקרו של יום ראשון, יום עשרה בטבת, בחמש לפנות בוקר, חש ברע, התפתל מבאבים, וביקש דבר מה לשתות. משהביאו לפניו כוס קפה, בירך 'שהכל', לגם לגימה אחת, ירד מהמטה, ומיד התמוטט ונפל, וכך השיב נשמתו הטהורה הזכה וברה אל יוצרו, ביום המר והנמהר עשרה בטבת תש"ן. בהלויתו השתתפו אלפים, נטמן בחלקת הרבנים אשר בהר המנוחות.
כשיבנה בית המקדש לא נצטרך ליין שישמח אותנו
יבנה המקדש כו' יתברך ויתעלה על כוס יין מלא כו' (זמר צור משלו)
בגלות החול הזו, צריכים אנו לכוס יין שישמח לבב אנוש. אבל כשיבנה המקדש במהרה בימינו, השמחה תעלה על כל גדותיה, ולא נזדקק עוד ליין שישמחנו, יתקיים אז 'הרחמן הנקדש יתברך ויתעלה על כוס יין מלא', גם כשהכוס יין תישאר מלאה, ולא נטעם ממנה.
(פניני קודש)
מי שמשמר עצמו מן החטא בימי נעוריו זוכה לשמירה בימי זקנותו
שח הרה"ק רבי אברהם אבא מפיטסבורג זיע"א: בימי זקנה ושיבה תיפול על האדם חולשה ותשות כת, וקשה לו להתגבר על היצר הרע. ומי שעבד על עצמו בימי נעוריו ונשמר מן החטא בעודו איש בגבורתו, יזכה לשמירה מן השמים בימי זקנותו, ואין לו להתיירא מיצרו לעת זקנה ושיבה. אך מי שלא שמר עצמו מן החטא בנערותו, יש לו לירא מאוד על תקופת הזקנה שלא יפול בידי יצרו ככלות כוחו.
