הרה"ק הרבי ר' משולם זוסיא מאניפולי זי"ע ב' שבט תק"ס

הרבי רבי זושא נולד לאביו רבי אליעזר ליפמאן זצ"ל בכפר לאפאחי שליד טיקטין. מנעוריו הצטיין בתכונה של חיפוש האמת, תמיד ביקש ושאל במה יעשה נחת רוח להבורא יתברך, וכל מה שנראה בעיניו כמסייע למטרה זו, לא הרפה ממנו, כך עלה ונתעלה במעלות עבודת ה'. כאשר שמע הבעל שם טוב הקדוש זיע"א הגיע לאוזניו, החליט ללכת אליו ואף יצא לדרך. אך לבסוף התיישב בדעתו שאין הליכה זאת כדאית בשל ביטול תורה ותפילה שבדרך, ושב לביתו. כעבור שנתיים החליט שוב לבוא אל הבעל שם טוב לקבל תורה מפיו, אך אז שמע כי הוא כבר נסתלק לשמי רום. (דרכי ציון)

התקרבותו לדרך החסידות החלה כאשר נפטר אביו הצדיק, והוא עבר להתגורר אצל דודו ר' אלימלך פיילט ממעזריטש, שהיה משמשו בקודש של הרה"ק רבי דוב בער זיע"א, אז דבקה נפשו במגיד ונעשה מחשובי תלמידיו, בהשפעתו הגיע גם אחיו הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק, שיש האומרים שהיה קטן ממנו בחמישה עשר שנים, לרבו זה, לאחר שנכח בעבודת אחיו ונתפעל מאוד, מאז נקשרה נפשם ביותר בצוותא חדא.

ידוע שבשם שניתן לספרו של רבי אלימלך, "נועם אלימלך", נתכוון על אחיו הגדול רבינו. 'נועם' ביידיש הוא 'זיס', לרמז שמיניה ומאחיו נתהווה הספר.

האחים הקדושים אף יצאו מספר שנים לגלות, לצורך תיקונים גבוהים ורמים, סיפורים רבים קשורים להני תרי צנתרי דדהבא, בעבודתם את השי"ת במסירות נפש באותה תקופה.

האריך לחיות כחמש עשרה שנה אחרי הסתלקות אחיו הנועם אלימלך זיע"א, נסתלק בשנת תק"ס כבן שבעים ושבע שנים, אחרי שבע שנים בהן התייסר בחוליו שקבל עליו לכפר על כלל ישראל. מנוחתו כבוד באניפולי, סמוך לציון רבו הרה"ק רבי דוב בער ממעזריטש זיע"א.

סיפור זה אצל חולה היא סגולה לרפואה

מעשה והגיע פעם הרה"ק הרבי רבי זושא מאניפולי זיע"א בדרכו לבית יהודי וביקש להיכנס אליו. בהיכנסו, כאשר הניח ידו על המזוזה כדי לנשקה הועמו פניו. הוא הסיר את ידו מעל המזוזה והחל קורא בנימת תוכחה, כמדבר אל המזוזה, לאמור: מזוזה, מזוזה, מוכרחני לומר לך כי יש בלבי עלייך, קבעוך על פתח הבית כדת וכדין כפי ציווי הבורא יתברך שמו, ואת צריכה היית להגן על הבית ולשמור על דייריו מכל רע, כי על כן כתבו עלייך מבחוץ את השם הקדוש 'שדי' המרמז בנוטריקון את ראשי התיבות 'שומר דלתות ישראל', האיך זה, אם כן, הנחת למחלה להיכנס אל תוך הבית.

באותה שעה אכן מוטל היה אחד מבני הבית על ערש דווי במחלה קשה. רבי זושא הרגיש בדבר ברוח קודשו מיד בעומדו על הסף, מבלי שאיש סיפר לו על כך. הוא נותר עוד רגעים אחדים לעמוד על הסף שקוע בשרעפים, עד אשר לבסוף התעשת מהגיגיו והמשיך כמדבר אל המזוזה ואמר: באמת הנני בטענה עלייך, אך מה יכולני לעשות, סוף כל סוף מזוזה קדושה את ומוכרח אני להתפייס עימך, אך זאת בתנאי כי מהיום והלאה תגני על הבית ותשמרי היטב על יושביו ולא תניחי לשום מחלה להיכנס אליה. או אז נשק רבי זושא למזוזה ונכנס אל הבית פנימה.

לא ארכה השעה ובאו לבשר לרבי זושא כי עלתה ארוכה לחולה המסוכן והוא שב חיש קל לאיתנו. על פי מסורת הצדיק הקדוש רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זיע"א, היו דברי רבי זושא בנוסח קצת שונה: לאחר שהסיר את ידו מן המזוזה אמר: שומרי הבית הריני ברוגז עליכם מדוע הנחתם למחלה להיכנס כאן. לאחר מכן שב והניח ידו על המזוזה ואמר: גוזרני עליכם שומרי הבית שמכאן ואילך לא תניחו עוד לשום מחלה לכנוס לבית זה, ואף לא לכל העיר הזאת. והחולה אכן נרפא. והיה הרה"ק מסאדיגורא אומר כי לספר סיפור זה אצל חולה היא סגולה לרפואה, והסגולה היא שהבא לבקר את החולה יספר לפניו את הסיפור. ואם המבקר אינו מכיר את הסיפור יספר לו החולה את הסיפור וישוב המבקר ויספרו לחולה.

(ספיר ויהלום מקץ תש"פ - להגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

גודל אהבת ישראל

הרה״ק הרבי רבי זושא מאניפולי זי״ע היה עני מרוד, ובכל-זאת פתח את ביתו לפני עניים ועוברי אורח.

פעם אחת קיבל עשרה רובלים, והניחם בתוך החומש, בפרשת יתרו, ליד הפסוק "לא תגנוב". 

הבחין בכך אורח לא מהוגן, לקח חמישה רובלים ואת החמישה הנותרים טמן בחומש ליד הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (פר' קדושים).

כשבא רבי זושא לקחת את הכסף, לא מצאו במקום שהניחו, עד שמצא את חמשת הרובלים ליד הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", נענה ואמר: "אוי זושא, כשהיו לך עשרה רובלים לקחת את כולם לעצמך; ואילו היהודי הזה, כשבא סכום זה לידיו, נטל מחצית בלבד, ואת החצי השני הניח לזושא, מתוך אהבת ישראל".