הגה"ק רבי עמרם בלום זי"ע אב"ד אויפאלו וב' 'בית שערים' כ"ו אלול תרס"ז
רבינו נולד בשנת תקצ"ד לאביו הג"ר יצחק יעקב, שכיהן כאב בית דין בעיר, ולאמו בת הגה"ק רבי עמרם רוזנבוים, ("רבי עמרם חסידא"), שעל שמו נקרא.
בצעירותו עברה משפחתו לקרולי. בילדותו למד עם הגאון שלמה זלמן אולמן ממאקווא, שהתרשם ממנו לאחר פגישה מזדמנת ביניהם. בהיותו כבן י"ז נפטר אביו, ומאז דאג ללימודו רב העיר הג"ר מאיר פרלס.
לאחר כמה שנים, עבר ללמוד בישיבת פרשבורג אצל הגה"צ הכתב סופר למשך זמן קצר. בשנת תר"י עבר ללמוד בישיבתו של הגאון רבי חיים סופר בימרינג, שם למד במשך שנתיים.
לאחר נישואיו התגורר בעיירה אלמושד, וכשנפטר רב הקהילה בשנת תרי"ח התמנה לכהן תחתיו. באלמושד התאלמן מאשתו הראשונה, ונישא בשנית לבת הג"ר חיים יוסף דב כהנא מקרסנה, נכדו של הגה"צ ר' יהודה כהנא הלר.
בשנת תרכ"ד התמנה לרבה של מאד, שם ניהל ישיבה גדולה, שהגיעה בשיאה לכמה מאות תלמידים. בשנת תרמ"א נבחר למלא את מקומו של הגה"ק המהר"ם שיק ברבנות העיר חוסט, וגם בה עמד בראשות ישיבה. לאחר כשנתיים, החליף את משרת הרבנות עם חברו הגה"צ יואל צבי ראטה, שכיהן כרב בעיירה ברט'ו-אויפאלו, כך שהרב ראטה עבר לכהן בחוסט והרב בלום ישב על כיסא הרבנות בברטו-אויפאלו. גם בברטו-אויפאלו ניהל ישיבה גדולה. בתפקיד זה כיהן במשך כה שנה, עד לפטירתו.
שמו התפרסם ברחבי הונגריה, והוא הפך לאחד מגדולי משיבי התשובות ההלכתיות בדורו, ורבנים מכל קצוי הונגריה פנו אליו בשאלותיהם.
רבינו נתבקש לישיבה של מעלה בכ"ו באלול תרס"ז.
טעם שנוהגים לסיים דרשה ב"ובא לציון"...
מנהג ישראל, שכל רב מסיים את דרשתו במשפט: "ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן", ביאר הגאון רבי עמרם בלום אב"ד אויפאלו בדרך צחות: הדרשנים, בדרך כלל, לא יודעים לקצר בדבריהם ואומרים דרשות ארוכות, שהן לסבל, למשא ולטורח על השומעים. הדרשה נדמית למאזינים כל כך ארוכה שהם משוכנעים, כי לא יהיה לו סוף לעולמי עד.
אך כשהרב הדרשן בכל זאת מתקרב לסוף, מתחילים השומעים להאמין שכמו שהיה סוף לדרשה ארוכה זאת כך תהיה סוף לגלות שהיא ארוכה מאוד. לכן ממילא מסיים הרב "ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן"...
במשנת רש"י
יאמר נא הרב את הדברים שכתובים בספרים
מסופר על הגה"ק רבי עמרם בלום זצ"ל אב"ד אויפאלו, שפעם אחת לאחר דרשתו בפני קהל עדתו, ניגשו אליו כמה מאנשי הקהילה, והעירו לו על כך שהוא מכלים אנשים ברבים, כשמוכיחם לעין כל בעת דרשתו.
אמר להם: "אם כן מה רצונכם שאומר בדרשה?"
ענו לו בני הקהילה: "זאל דער רבי זאגן וואס עס שטייט" [יאמר נא הרב את הדברים שכתובים בספרים!].
בדרשתו הבאה אמר: "מ'האט געבעטן זאגן [בקשו ממנו שאומר] וואס עס שטייט, ואכן כך אעשה!".
הוא הראה באצבעו על אחד מהנוכחים וקרא בקול; "דא שטייט דער שייגעץ וואס האט עובר געווען כך וכך, אונד דא שטייט דער וואס איז נישט מקיים כך וכך!" [המילה "שטייט" באידיש יש לה שתי משמעויות, "כתוב" וגם "עומד", אנשי הקהילה בקשו שהרב יאמר רק את מה שכתוב, אבל הוא פירש את הדברים שעליו לומר מי עומד כאן, ולכן התחיל להוכיח אנשים כדרכו:
הנה כאן עומד האיש הנקלה פלוני שעבר על האיסורים האלו, וכאן עומד האיש פלוני שאינו מקיים את המצוה הזאת וכדו'.
