הגה"ק רבי יהודה אסאד זי"ע אב"ד סארדאהלי בעל 'שו"ת מהרי"א' ו'יהודה יעלה' כ"ג סיון תרכ"ו

רבנו יהודה אסאד נולד בעיר אסוד שבהונגריה בשנת תקנ"ד.
הוא למד בישיבתו של מהר"ם בנעט, גדול רבני מורביה (צ'כיה), ובהמשך שימש כדיין בעיר סרדהֵל (סערדאהעלי; כיום – דונאיסקה סטרדה, דרום סלובקיה). העיר שכנה במחוז פרשבורג (היום ברטיסלבה), והתקיימה בה קהילה גדולה וחשובה במשך מאות שנים, עד השואה הארורה בה נרצחו כל יהודיה שהיוו כמחצית מתושבי העיר. מאוחר יותר שימש רבנו במשך כמה שנים כרב בכמה עיירות, ובשנת תרי"ד שב לסרדהל ושימש כרבהּ במשך כשתים עשרה שנה, עד לפטירתו בשנת תרכ"ו, לפני קנ"א שנים. הוא הקים בה ישיבה גדולה והפך את העיר לתל תלפיות, עד שסרדהל נחשבה מהקהילות החשובות בהונגריה.
בין השאר היה רבנו מגדולי המשיבים בדורו, והשיב אלפי תשובות גדושות חריפות ובקיאות יוצאות-מהכלל לשואלים מקרוב ומרחוק. רבנו שמר העתקים של חלק מתשובותיו, ומהם הכין לדפוס בנו וממלא מקומו, רבי אהרן שמואל אסאד (תק"ץ-תרס"ה), ששימש כרב העיר במשך ל"ט שנים, את שו"ת מהרי"א 'יהודה יעלה'.
רבינו נתבקש לישיבה של מעלה ביום כ"ג סיון תרכ"ו.

טעימה מכוס הדמעות
סיפר מרן [רבי שמואל רוזנברג מאונסדורף] ז"ל דבר נפלא, כי בעת שבא על כור הבחינה בימי בחרותו נסע להגאון הצדיק רבי יודא אסאד ז"ל לקבל ברכתו. ופתח הגאון את הארגז ונטל מתוכה כוס מלא, וממנו נתן לטעום לו, ומי שטעם מכוס זה ניצל מידם.
ואמר מרן ז"ל שהכוס היה מלא דמעות של בכי, אשר שפך הצדיק עת אמירת תיקון חצות, ונתן אז הכוס על הארץ והדמעות נשפכו לתוכה, ומדמעות כשרות אלו עמד רווח והצלה ליהודים.
(תולדות שמואל עמ' מג)

האם מותר להדפיס תלמוד בבלי בלשון העמים
בשו"ת "יהודה יעלה" (ח"א או"ח סי' ד') נשאל, אם מותר להדפיס תלמוד בבלי בלשון עמים, וכותב שאסור שהרי אמרו חז"ל (חגיגה יג.) אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים שנאמר (תהלים קמז, כ) "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".
בענין זה ישנו דבר פלא, שבימי מרן ה"חתם סופר" זי"ע ביקש אחד להדפיס את הש"ס בתרגום שפת מדינת אשכנז, ומעיקרא נתן לו החת"ס הסכמה לכך, כי הלה אמר שגדול אחד יעבור על התרגום ויראה שהכל מדוקדק וראוי להפצה בישראל, אבל אח"כ התחיל להשתמט בתואנות שונות, והחת"ס ביקש ממנו את המכתב שיחזירנו לו, אך הלה סירב בכל תוקף להחזיר המכתב, ובלית ברירה פירסם החת"ס קול קורא, בו כתב בשפלות גדולה איך שהוא מתחרט בשברון לבב על הסכמתו לתרגום הש"ס. המכתב נפתח בתיבות "חנוני, חנוני, שמעוני, שמעוני, רבותי גאוני זמן, כבר פרסמתי חטא מפורסם, במכשלה אשר תחת ידי, אשר נתתי מכתב הסכמה לד"ר רבינר להעתקת הש"ס בלשון אשכנז, והמכתב נדפס בהמבורג, שם הודיתי ולא בושתי לומר בוש אני על כי בעונותי טחו עיני מראות ושכחתי מעיקרי מכשלות הרבים", והוא מבקש בכל לשון של בקשה ותחנונים שיסייעו לו לחזור בו מהסכמתו.
לפי חשבון השנים החת"ס היה כבר זקן ויושב בישיבה בן ע"ב שנים, ואעפ"כ לא התבייש לפרסם ולהודות על חטאו הגדול. שמעתי שתלמידו המובהק הגה"ק מהר"ם שיק זי"ע, כתב ברבות הימים לכמה רבנים שנכשלו בשיקול הדעת, שלא יבושו להודות על כשלונם בשער בת רבים ובפרהסיא, שהרי מי לנו גדול יותר מרבו החת"ס שבערוב ימיו הודה על חטאו בפרסום גדול ללא מורא וללא בושה. [מכתב זה שכתב החת"ס, ראיתי פעם בהיותי בעיר סערדאהעלי, שאחרי המלחמה הייתי שם איזה ימים, ונכנסתי לבית המדרש שם, וראיתי גמרא מונחת על השולחן ועליה היה מודבק על הכריכה בפנים תוכן המכתב, ובשעת מעשה לא עמדתי על חשיבות המכתב, ורק כעבור זמן נזכרתי שבעצם היה זה מכתב ההודאה של החת"ס]. למעשה, אותו איש שקיבל הסכמה מהחת"ס על התרגום, הספיק להדפיס רק גמרא מסכת ברכות עם התרגום, ויותר לא עלתה בידו להמשיך בהדפסה, ופעם ראיתי גמרא ברכות עם תרגום זה.
שיחות מלוה מלכה - להגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל