הגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א מרן החיד"א י"א אדר תקס"ו
רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל, נולד בחודש סיון שנת תפ"ד בין חומות ירושלים עיר הקודש. לאביו רבי רפאל יצחק זרחיה זצ"ל, שהיה נינו של רבי אברהם אזולאי זיע"א בעל "חסד לאברהם", מגדולי המקובלים בדורו, שהתגורר, פעל ואף נטמן בעיר הקודש חברון. ואילו אמו היתה בתו של הרב החסיד המקובל רבי יוסף בייאליר זצ"ל, שהגיע מאשכנז בעליית רבי יהודה החסיד זצ"ל.
כבן שש שבע, החלה רוח ה' לפעמו, הכיר את בוראו, ויכר יוס"ף בידיעת בית רבו, לא ימיש מרחובה, 'ויט שכמו לסבול', בקי בהטיה, יושב אהלים, כותב עליו אביו בהסכמה לספרו הראשון "שער יוסף".
בשנת תקי"ג והוא בן עשרים ותשע שנים, שלחוהו חכמי ירושלים לאירופה המערבית, למען עניי העיר העטופים ברעב, שליחות שהתארכה חמש שנים. שם בהיותו בן עשרים ותשע כאמור, הוציא את ספרו הראשון "שער יוסף" בליוורנו. בשנת תקי"ח, שב לארץ הקודש והצטרף לבית דינו של רבי יהודה נבון בנו של המחנה אפרים, כן נמנה בין חבורת המקובלים "אהבת שלום", בראשות רבינו שלום שרעבי זיע"א.
כבר בשנת תקכ"א, פנו אליו חכמי וראשי קהלת קושטא, שהיתה בזמנו הקהילה החשובה והגדולה ביותר בארצות המזרח, בבקשה שיקבל על עצמו את כתר הרבנות בעירם, אולם הוא מיאן לזאת, על אף כל הלחצים שהופעלו עליו.
בשנת תקכ"ד נשלח שנית מטעם חכמי ירושלים לקושטא שבטורקיה, בהגיעו למצרים הגיעה אליו ידיעה מירושלים כי השליחות בוטלה, והוא נשאר שם, כשהוא ממונה בעל כורחו כרבה של קהיר למשך חמש שנים.
בשנת תקל"ג, שלחוהו חכמי חברון בשלישית למען עניי עירם שסבלו אז חרפת רעב, עקב מלחמות שהתחוללו באותה עת. בנסיעותיו לטובת עניי ארץ ישראל לארצות שונות, נפגש עם גאוני התורה ברחבי העולם, וכן ביקר בספריות בהן גילה ספרים נדירים, מהם שילב וציטט בספריו הרבים בזכרונו הפנומנלי.
כשהגיע במהלך נדודיו לליוורנו שבאיטליה, הציע הנדיב רבי אליעזר חי שאלתיאל ריקאנטי, לסייעו בהדפסת ספריו הרבים ולהחזיק עבורו ישיבה, בה יעסוק בתורה בשקט ובשלווה. החיד"א נענה להצעה והשתקע בביתו, כשהוא כותב, עורך ומדפיס את ספריו הנפלאים ומלאי החכמה.
בזמן זה הוא דחה את הפצרות בני הקהילה שיסכים לקבל את נזר הרבנות בעיר. כן נשלחו אליו אגרות בקשה שיקבל על עצמו את רבנות אמשטרדם צפת ואנקונה, ובאחרית ימיו אף בקשוהו להתמנות כראש הרבנים לארץ ישראל, אולם לכולם סירב, כשהוא כותב בענוותנותו המופלאה, "כי מכיר אני את ערכי" וכו' "וקצה נפשי בזה" (מדבר קדמות).
כל שנותיו השתוקק החיד"א לשוב לארץ הקודש, כפי שהיה כותב תדיר במכתביו בכל עת מצוא, אולם בכל פעם שהתכונן לנסיעה, נוצרה איזו הפרעה, שעכבה אותו מלממש את רצונו, כגון מגיפות, סערות, ומלחמות.
החיד"א נסתלק בליוורנו בליל שבת קודש פרשת זכור י"א אדר תקס"ו. בשנת תש"כ, הועלה ארונו להר המנוחות שבירושלים, שם הוקם אוהל על קברו, זיע"א.
טעם שימת הערלה בעפר
הקשה החיד"א, הנה ידוע על צדיקים שנשארו בחיים גם לאחר מיתתן, כמו שאמרו חז"ל (תענית ה:) 'יעקב אבינו לא מת' וכן רבינו הקדוש ועוד, שאחר הסתלקותם מן העולם היו בביתם בכל ערב שבת קודש – והלא נאמר (בראשית ג, יט) "ואל עפר תשוב". והשיב החיד"א, שעל ידי חתיכת הערלה ונתינה בעפר בשעת המילה נתקיים כבר הציווי "ואל עפר תשוב" ונפטרו בכך, כי מקצת הנפש ככל הנפש, ואולי זה הטעם לנתינת הערלה בעפר.
בדברים שנשא בעל ה'לב שמחה' מגור בסעודת ברית מילה; אמר, שעל פי דברי החיד"א הללו נדרש כמין חומר נוסח הברכה שאומרים בברית: "וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת ק-ל חי חלקנו צורנו ציוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו". וזו כוונת הברכה: שהרי בשכר המילה, שטומנים הערלה בעפר, ציוה להציל ידידות שארנו משחת אחר המיתה, שהגוף נשאר שלם, כי כבר נתקיימה בו גזירת "ואל עפר תשוב".
