הגה"ק רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמייא זי"ע בעל משכיל אל דל ועוד י' אייר תרנ"א
נולד י"א כסלו תקע"ה לאביו מו"ה ברוך בענדיט ליכטענשטיין ז"ל, בעיר וועטש.
היה תלמיד מובהק וחביב להגאון מרנא בעל חתם סופר זצ"ל. כיהן כאבד"ק וועטש, סיקס, מארגארעטן, קלויזענבורג, ובסוף ימיו נתקבל לאבד"ק קאלאמייע. הי' נערץ ומקודש על כל גדולי דורו, וכ"ק מרן הגה"ק מצאנז זי"ע כותב עליו בהסכמתו לספר משכיל אל דל שכל כוונתו לשמים. נדפס ממנו ספר מקרי דרדקי עה"ת, משכיל אל דל, אבקת רוכל, עת לעשות ושו"ת בית הלל.
נתבקש לישיבה של מעלה ביום י' אייר תרנ"א בעיר קאלאמייע ושם מנו"כ.
ללמד לאחרים אפילו עדיין אינו גאון גדול
על הפסוק (ויקרא טו לא): 'וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם', פירש בספר 'שבט מיהודה': יש לפרש לענ"ד על פי ששמעתי מהקדוש בעל 'משכיל אל דל' [הרה"ק רבי הלל מקולמייא] זללה"ה זיע"א, שהיה מוכיח בנסעו עם פושע אחד. ואמר אחר כך: אני יודע את הפושע כי לא נכנסו דברי ללבבו ולא ייטיב דרכו. אולם על כל פנים עביד ומהני מה שאני מוכיחו כי עכ"פ כשתגיע השעה שיהיה קרוב למות, אז יעלה בזכרונו שלפני כמה שנים אמר לי זקן אחד שזה וכזה הוא עבירה גדולה, ושזה חיוב כרת וכדומה, כל מה שאמרתי לו להזהר אותו, ואז יתחרט ויתמרמר על העבר וימות עכ"פ מתוך תשובה, וכתיב 'תשב אנוש עד דכא'... והיינו דאמר הכא 'והזרתם את בני ישראל מטומאתם' ועל כל פנים תהיו מרוויחים 'ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני', אם גם ח"ו עדיין מטמאים את אשר בתוכם, אבל יבוא יומו ויעשה תשובה, ואולי תצליחו באמיתת דבריכם שיאמנו על השומעים ויעשו תשובה מיד.
(ספיר ויהלום פר' שמיני פ"א - הגה"ח רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
התרחק מכל חשש ונדנוד של איסור
סיפר הג"ר בנימין רבינוביץ זצ"ל חבר בד"ץ ה'עדה החרדית': בהגיע הגאון האדיר רבי הלל ליכטענשטיין זי"ע מקאלאמייא להיבחן להוראה אצל הגאון הנודע רבי יהודה אסאד זי"ע בסערדאהעלי, כיבדו המהר"י אסאד לשבת. נענה לו ר' הלל שזהיר הוא שלא לשבת על כסא מרופד מחשד שמא ימצא שעטנז בכסא (והג"ר בנימין זצ"ל היה מוסיף במתק לשונו: "דאס הייסט אז ער האט מורא געהאט אז אין די ביינקלאך פון ר' יהודה אסאד איז דא א חשש פון שעטנז...").
שוב כיבדו בשעת הצהריים לאכול מארוחתו שהגישו לפניו, אך רבי הלל עונה לו כי הוא חושש על הלחם שמא לא ניפו אותה כראוי.
אולי ירצה כבודו לטעום פירות – שאל המהר"י.
לא – השיב רבי הלל – איני אוכל דברים הצריכים בדיקה.
וראה שאין באפשרותו לכבד אותו (ער קען גארנישט טאהן מיט איהם...).
לאחר שגמר המהר"י לבחנו וביקש ליתן לו כתב סמיכה, שאל אותו לשמו, ומשהשיב לו את שמו, הפטיר המהר"י אסאד לעומתו: מ'דארף צו דיר הלל'ס סבלנות... (סבלנותו של הלל זקוקים אליך)...
