הגה"ק רבי הילל מפריטש זצ"ל בעל פלח הרימון י"א אב תרכ"ד
הרב הגאון המקובל והחסיד ר' הילל בהרה"ח ר' מאיר הלוי מאליסאוו הידוע בשם ר' הילל פאריטשער נולד בשנת תקנ"ה.
למדן ושקדן עצום הי' עוד מימי ילדותו ונקרא בשם העילוי מחומץ (עיר קטנה בסמיכות רוסי' הקטנה) בן י"ג שנה כבר הי' בקי בש"ס ופוסקים.
הי' מתנהג בפרישות ומרבה לעסוק בתעניות וסגופים. בהיותו בן ט"ו שנה כבר הי' בקי בכל כתבי האריז"ל.
הוא הי תלמיד מובהק של הרה"ק רבי אברהם דוב מאוורוטש אב"ד דק"ק זיטאמיר מחבר ספר בת עין על התורה בדרך פרד"ס, והי' מזכירו תמיד ביראת הכבוד. והי' נוסע להרה"ק' ר' מרדכי מטשערנאביל זצ"ל ונדבק בו ללכת בדרכי החסידות.
אכן בלמדו ספר לקוטי אמרים הוא ספר התניא לרבינו הזקן, ותפקחנה עיניו לראות האור הגנוז בו כי טוב, אז גמר אומר ללמוד ללמד תורת החסידות חב"ד.
כשנסע כ"ק אדמו"ר הזקן בשנת תקע"א לוואלין עבר בדרכו חזרה דרך גליל רוסי הקטנה ואלפי אנשים נתקבצו בכל עיר ומושב אשר נתעכב שמה.
למרות גדולתו ורוממותו של הרר"ה בתורה בנגלה ובנסתר ועל אף הכבוד שנהגו בו החסידים בני דורו חסידי אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ, הי' מתנהג בתכלית הענוה והשפלות. וגם על דקדוק קל של ד"ס או על הנהגה טובה שהנהיג בנפשו הי' מוסר נפשו כעל החמורות.
הוא הרבה להפיץ אור תורת החסידות, ורבים הדריך בדרכה ונטע בעמק לבם נקודת האמת באהבת השם ויראתו הטהורה.
באחת מנסיעותיו נפטר - בעיר חרסון, בשנת תרכ"ד ביום י"א מנחם אב, ושם מ"כ ועל קברו בנו אוהל ורבים היו נוסעים להשתטח על קברו.
מתי עוזרת התוכחה? כאשר ישנו ה'הוכח את עצמך'...
סיפר הרה"ק הריי"צ מליובאוויטש זיע"א: באחת מנסיעותיו אמר הרה"צ ר' הלל מפריטש זצ"ל, מגדולי חסידיו של הרה"ק הצמח צדק זיע"א, באחת מהתוועדויותיו: שמעתי מהרבי שיחיה [=הצמח צדק] על הפסוק (ויקרא יט יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא', ש'הוכח תוכיח' הוא כמו 'המול ימול', כשם שבמצות מילה צריך להיות 'המול ימול' דוקא, כך גם בתוכחה צריך להיות דוקא 'הוכח עצמך תחילה' ורק אחר כך תוכיח את עמיתך'. ואמר ר' הלל על כך: מתי עוזרת התוכחה? כאשר ישנו ה'הוכח את עצמך'. מי שמוכיח את עצמו, וכל אחד צריך הרי להוכיח את עצמו, הרי זה חובת גברא, מכיר היטב את עצמו ועד כמה הוא זקוק לנקות את השומן הרע של ה'שמנת עבית' ואת הדם הרותח, דבר שניקויים בא על ידי יסורי הגוף רח"ל ('ליקוטי דיבורים' עמוד 121).
ושורש הדברים מופיע בדברי הגאון פרי מגדים זצ"ל בספרו 'המגיד' (פרשת פנחס): בשאר עבירות אין ראוי לקנא ולכעוס על עושי רע, אלא אדרבה יוכיחם במישור ודרך ענוה מעט מעט עד ישובו מדרכם הרעה, כי באם כעס יכעוס עליהם, אזי ירחיקו עצמם מהמוכיח ולא ישמעו לו כלל, ויכלול עצמו עם חבירו ויאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכן נפשפש במעשינו ונשוב בתשובה, וכשמוע זאת חבירו יכנס דבריו באזניו ובלבו ויעשה תשובה, מה שאין כן אם יאמר ברבים תעשו תשובה מי שחטא, ויוציא עצמו מן הכלל, אז יבעט בו ובדבריו לומר מי שמך וכו׳. וכתוב 'התקוששו וקושו', קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. וזה פירוש אצלי מאמר הכתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך', מילת 'את' מיותרת וכפל המלות, אלא לומר: הוכח עצמך תחילה ואחר כך תוכיח חברך, ותכלול עצמך עם חברך, וזה 'את' עמיתך. וסיים הפסוק 'ולא תשא עליו חטא' לא תניח המשא על חברך לבדו לומר אתם חטאתם, אלא תכלול אתה עמהם ולומר כולנו חייבים, לכו ונשובה אל ה׳, מאמר הנביא כלל עצמו עמהם באמור 'ונשובה' ולא אמר 'לכו ותשובו'.
