הגה"צ רבי שאול משה זילברמן זצ"ל אב"ד וירשוב כ"ד תמוז תרצ"ט
הגה"צ רבי רבי שאול משה זילברמן נולד ט"ו באלול שנת תר"י לאביו הגאון רבי יצחק אייזיק אלימלך זילברמן, מחסידי קוצק.
בשנת תרכ"ו בערך, נסע ללמוד בקרושנוביץ אצל ראש הישיבה הגה"ק בעל האבני נזר זי"ע.
בשנת תרכ"ח נישא לבתו של רבי אברהם מיכאל טונדובסקי מדווארט.
בשנת תרמ"ב הועמד ברבנות קוז'מינקה הסמוכה לקאליש. ובעיר זו הקים ישיבה. בזמן זה נפטרה אשתו הראשונה והוא נישא בשנית לחנה לבתו של המקובל רבי חיים הכהן מנובידוואר.
בחודש אדר שנת תרמ"ט, לאחר שהראב"ד רבי יעקב נפתלי זילברברג עזב את וירשוב, נקרא לכהן בה ברבנות. הוא העביר לווירשוב את ישיבתו ומאות תלמידים למדו אצלו בתקופה זו.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח מעירו לאחר שנודע לו שהרוסים מתכננים לתופסו כבן ערובה, על מנת להבטיח שבני העיר לא ישתפו פעולה עם הגרמנים. הוא הגיע ללודז' בה מונה לכהן כראב"ד וכמפקח על הכשרות.
בשנת תר"פ החל להתכונן לעזוב את פולין ובשנת תרפ"ד עלה לארץ ישראל והתיישב בדרום תל אביב. נתבקש לישיבה של מעלה בכ"ד תמוז תרצ"ט.
למד הלכות גסיסה בשעת גסיסה
וסבי הגאון החסיד רבי שאול משה הרב מוויערשוב ורב פה ת"א, היה לו נוהג קבוע ללמוד הלכות פסח בפסח וכו' ובכל שבת למד בע"פ חלק גדול ממסכת שבת בלילה כנ"ל שלא למד בשבת לאור הנר.
אבל חידוש מפתיע שלמד הלכות גסיסה בשעת גסיסה, שכן כמה שעות לפני הגסיסה בקש להביא לו היו"ד ח"ב, והתבוננתי וראיתי שעיין בשו"ע הלכות גסיסה ובנו"כ מסביב השו"ע, וסגר השו"ע ונתנהו חזרה. אמנם עמד לו הנוהג שלו ללמוד כל דבר בעתו ואף הלכות גסיסה בשעת גסיסה ז"ל.
ואם הזכרתי את הגאון החסיד זצ"ל אזכיר עוד ממעלותיו וממדותיו. הנה בשנת תרצ"ט היה הרב האב"ד כאן ת"א הרב הגאון רמ"א עמיאל ז"ל ועד כמה שהיו שניהם מגדולי ישראל הרי היה מרחק רב ביניהם, ממש שני עולמות, וכידוע. אבל זקני הגאון החסיד איש ההלכה למרבה הפלא קרא אותי שבועיים לפני פטירתו ואמר לי, הרי הלכה היא ביו"ד של"ה שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים. והיות שהרב עמיאל הוא הרב הראשי, יש לראות בו חכם שבעיר, וא"כ לך אצלו ותאמר לו שיבקש עלי רחמים. ואני עומד ומשתומם איך נתמזגו בו עולם ההלכה עם עולם החסידות לחטיבה אחת עד שאין שום דבר שיכול לחצוץ ביניהם. ואכן גם עולם ההלכה ועולם הפילפול התמזגו בו בשלימות. חריף גדול היה בפלפול אבל איש הלכה מובהק בדקדוק גדול ובעיון גמור להעמיד את ההלכה על תילה.
כח שבירת המידות שעמל בהם הרבה
ומדי דברי בו המו מעי עלי ע"כ זכור אזכור עוד שהיה לו גם כח של שבירת המידות שעמל הרבה בזה עד שיכול להם. ואזכור רק מה שאמר לי זקני ז"ל בעצמו.
א) בטבעו היה כעסן וכשהיה צעיר היה נוח לכעוס על כל דבר קטן, וכשהתבונן שזוהי מדה מגונה נטה לקצה השני כמו שמזכיר הרמב"ם בשמונה פרקים, וקבל על עצמו שלא יכעס על שום דבר אף שהיה לו מזה יסורי גוף ונפש ואפילו אם היה ראוי לכעוס על זה. ואכן לולי שאמר לי בעצמו זה, לא היה עולה על דעתי ולא הייתי מאמין לא אני ולא קהל מקורביו הגדול, כי ממש כעס לא היה מנת חלקו ושום דבר לא היה בכוחו להוציאו מגדרו. וממדת הכעס שהיתה טבועה בו מטבעו לא השאיר שריד. ואם הרגיזו מי שהוא שלא היה לו האפשרות בשום אופן לסבלו עשה תנועה על שפתיו והיה נושך בשפתו וכעסו נשבר, או שהלך לישון והשינה העבירה את כעסו. וכמ"פ ראיתי שפתאום הלך לישון ולא העזתי לשאלו ע"ז. ושוב נודעתי ששימש עי"ז כסגולה לשבירת הכעס.
ב) מדה שניה היתה בו, ששום דבר בין שמחה בין אסון חלילה לא היה בכוחם להפריעו מהשקידה בלימודו. ופעם כשקרה לו אסון גדול ופניו היו חוורים כסיד הוא המשיך בלימודו בשקידה כרגיל ושאלתי אותו ע"ז וענה לי כן יש בי הכוח לדחות כל אסון וכל ששון מפני שקידה בלימודי, זי"ע.
