הגה"צ רבי מנשה (הקטן) קליין זי"ע ב' שו"ת משנה הלכות כ"ט אלול תשע"א

הגר"מ קליין נולד באונגוואר שבסלובקיה בשנת תרפ"ה למשפחת רבנים. למד תורה אצל אביו ובישיבות בעירו. בשואה שהה במחנות ריכוז שונים, אך זכה לשרוד כשהוא נותר בודד מכל משפחתו. הוא הועבר למחנה מעבר בצרפת, משם עבר לארה"ב והמשיך בלימודיו. לאחר זמן קצר נסמך להוראה בידי האדמו"ר בעל השפע חיים מצאנז וגדולי תורה אחרים, והחל להרביץ תורה ולהורות הלכה.

היה ראש ישיבה ורב של קהילה חשובה, ויצר קשר הדוק עם גדולי התורה של ארה"ב ואח"כ גם של א"י. בשנת תשי"ח הוציא לאור את החלק הראשון של ספר השו"ת שלו 'משנה הלכות', ומאז נדפסו 17 כרכים בחייו ועוד שניים לאחר פטירתו. הרב קליין הקים את קהילת 'אונגוואר' בבורו - פארק שבניו - יורק על כל מוסדותיה, וייסד את ישיבת 'בית שערים' ועמד בראשה. בשנת תשמ"ז הקים את 'קרית אונגוואר' בשכונת רמות בירושלים, ושימש כאדמו"ר מאונגוואר.

רבינו עלה בסערה השמימה בכ"ט באלול תשע"א (ערב ראש השנה תשע"ב) ונטמן בבית העלמין העתיק בצפת.

האם מותר לקחת כרית מחבירו ללא רשות - משום שינה בשבת תענוג...

שאלה מעניינת הגיעה לשולחנו של גאב"ד אונגוואר זצ"ל (שו"ת משנה הלכות חלק י"א סימן י"ט): האם מחמת שאמרו שינה בשבת תענוג יהא מותר לקחת ללא רשות כר או כסת של חבר בשבת אחר הצהריים - משום דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.

והשיב לו: "בדבר שאלתו במה דקיי"ל ניחא לאינש דליעבד מצוה בממוניה ומה"ט מותר ליקח אתרוג של חבירו וטליתו ולברך עליו בלי ידיעתו אי שפיר דמי ליקח כר או כסת של חבירו ולישן עליו בשבת שינת צהרים כי שינה בשבת תענוג ומקיים מצוה בממונו של חבירו או דילמא אסור דבנ"א אין חושבין כן".

"כנראה דכבוד תורתו מפרש ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה היינו ליקח ממון חבירו ולהשתמש בו לצורך מצוה אבל א"כ לשיטתו למה דוקא מיבעיא ליה לישן בשבת והלא בחול נמי איכא מצוה לישן ואדרבה הי"ל לשאול ברוצה לקיים מצות עשה וכגון מי שלא ישן כבר כמעט שלשה ימים ולילות דקיי"ל הנשבע שלא לישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד והוא בכלל פק"נ א"כ יקח נמי כר וכסת של חבירו וכו'. וגם שינה בשבת לאחר הצהרים הגם שהוא תענוג אבל אינו בכלל מצות עשה לישן בשבת אחר הצהרים".

"אבל האמת דמה שאמרו ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממון חבירו פירושו כשיש לו לאדם חפצא של מצוה שהוא ממון שלו וכגון אתרוג שקנה בכספו והוא שלו וכן טלית של מצוה שהוא שלו ואחר רוצה להתפלל כדי לקיים המצוה להתפלל בטלית מצוייצת ואח"כ יחזיר לו החפץ של מצוה והחפץ לא נפסד ולא מתקלקל במה שזה יוצא ידי מצותו כלל ... שמותר ליטול טלית חבירו והוא שיקפלנו ויחזירנו למקומו וכן תפילין וכה"ג, אמרינן ניחא לאינש דליעבד מצוה בממונו כלומר החפצא של מצוה שהוא ממונו אבל מעולם לא אמרו דניחא ליה לאינש שיבא חבירו ויקח ממונו ויעשה בו מצוה או ילך ויקנה לעצמו חפצא של מצוה או יקח ממון חבירו ויתננו לצדקה ויקיים בזה מצוה כה"ג לא אמרינן ניחא ליה לאינש דלקיים אחר מצוה בממון שלו ואפילו המצוה בפרוטה וכיוצא בו דבר מועט אם לקחו שלא ברשות הו"ל גזל. ואדרבה אם לוקח אתרוג בממון זה שאינו שלו ועושה עמו מצוה הו"ל מצוה הבא בעבירה ואפילו עשה דוחה ל"ת לא אמרינן כה"ג דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת אלא בממון שלו אבל בממון חבירו ליכא עשה ליקח ממון שאינו שלו ולקיים בו מצות דעל ממון שלו איכא עשה שידחה ל"ת אבל לא על ממון של אחרים. עכ"פ ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בחפץ של מצוה שלו אמרינן אבל לא אמרינן ניחא ליה לאינש דליקח ממון שלו של חולין ויקח בו חפצא של מצוה לעצמו כגון תפילין או מזוזה וכיוצא.

וכל זה כתבתי לקושטא דמילתא, מיהו מכר וכסת בכלל לא קשה דמי הגיד לנו שהמצוה לישן על כר וכסת אם רוצה לישן לכבוד שבת ישן על הספסל וישים תחת מראשותיו בגדו או מה שהוא אחר, ואין כר וכסת של חבירו הוא עושהו שלא לישן ובמשנה ועל הארץ תישן ולא זכר כר וכסת וזה פשוט (אמנם עי' מה שכתבנו בפנים המאמר בשם הרה"ק משינווא ודו"ק) עכ"ל.