הגה"צ רבי מאיר שפירא זצ"ל ראש ישיבת חכמי לולבלין ז' חשוון תרצ"ד
נולד בב' באדר תרמ"ז בשאץ שבבוקובינה לאביו הג"ר יעקב שמשון, מצאצאי הרה"ק רבי פנחס מקוריץ והרה"ק רבי יעקב שמשון משיפיטובקה.
בילדותו ניכר בכשרון נדיר במיוחד ובהתמדה מופלאה. מסופר כי בגיל 9 כבר היה בקי בחלק יורה דעה עם מפרשיו. הוא נודע בתור "העלוי משאץ".
בשנת תר"ע, בהיותו בן 23, התמנה לכהן כרב בגלינא שבגליציה. לאחר 13 שנה עבר לכהן כרב בסאניק, שנה לאחר מכן בפיעטרקוב, ולאחר חמש שנים נבחר לכהן בלובלין. הוא יזם הקמת שני מפעלים גדולים לחיזוק התורה: ייסוד מפעל "הדף היומי" והקמת ישיבת חכמי לובלין. הוא הציע את רעיונותיו בפני הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בוינה בשנת תרפ"ג, ושתי ההצעות התקבלו באהדה על ידי המשתתפים. מסלול הדף היומי החל בראש השנה תרפ"ד, וישיבת חכמי לובלין נוסדה בשנת תר"ץ. הוא רצה לייסד ישיבה מפוארת הכוללת פנימיה וחדר אוכל, מתוך מחשבה כי זהו כבוד התורה. אכן, הוא הקים מבנה ענק ומפואר בן 6 קומות. הוא נדד ברחבי העולם על מנת לגייס כספים להקמת הישיבה ואחזקתה.
היה בעל חוש מוזיקלי מפותח, והלחין מנגינות רבות. בין המנגינות הידועות שהלחין: "אשרי אדם עוד לו בך", "אם אמרתי מטה רגלי" ועוד.
רבינו נתבקש לישיבה של מעלה בדמי ימיו בגיל 46 בז' בחשון תרצ"ד.
מה השיב לעשיר ששאלו על הישיבת פאר שבנה - והלא פת במלח תאכל
סיפר הגה"צ רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין זצ"ל, מעשה שהיה בעיר שרוב תושביה לא היו נמנים בין ההולכים בדרכי החסידות, ולכן במנין המרכזי של הקהילה לא אמרו הלל בליל הפסח, וכמו שפסק רבינו הרמ"א (או"ח סי' תפ"ז סעיף ד'): "וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל".
אולם היו שם כמה חסידים שהשתוקקו לומר הלל כמנהג החסידים, והלכו ועשו מעשה, והתאספו להתפלל בנפרד ולומר שם הלל, כשנודע הדבר לראשי הקהילה הזמינו את החסידים לדין תורה, איך עשו דבר נגד פסקו של הרמ"א, השיבו החסידים לדיני העיר דמאן יימר שהרמ"א כתב בניחותא "וכל זה אין אנו נוהגין כן", אולי בעת הכתיבה היה נאנח ובצער העלה עלי כתב שאין נוהגים כן, ובודאי היה עדיף יותר שיאמרו, נמצא שלא המרו את רצון הרמ"א כלל...
הגר"מ שפירא סיפר מעשה זה לאחד ששאלוהו אמאי בנה בנין פאר ורחב ידים לישיבתו, והרי אמר התנא (אבות פ"ו משנה ד) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל" וכו', ועל זה השיב דמנין לו שהמשנה נכתבה בניחותא, דלמא נכתבה ביגון ובאנחה ובלשון תימה "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'?", והלואי והיו לומדים מתוך הרחבה.
מפי הגה"צ רבי אליעזר דוד פרידמן זצ"ל
קביעות מקום לתפילה
בין שאר הקפדותיו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין, בעניני תפילה, היה מתריע מאד נגד אלו המהלכים בעת התפילה הנה והנה, וכדברי חז"ל 'הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו'. פעם ראה את אחד התלמידים מתפלל תוך כדי תנועה הלוך ושוב. אמר לו בדרך מליצה: המשנה באבות מונה בין הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים', לכאורה, מדוע לא היה הנס בשלימות שגם עמידתם תהא מרווחת? אין זאת אלא כדי למנוע את אלו שהיו מנצלים רווח זה כדי להלך בעת התפילה והעבודה.
