הגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל מייסד תנועת המוסר - בעל 'אור ישראל' כ"ה בשבט תרמ"ג
הגה"צ רבי ישראל ליפקין בעל אור ישראל מווילנא הנקרא ר' ישראל סאלאנטער זי"ע נולד בו' מרחשון בשנת תק"ע בעיר זאגער לאביו הגה"צ רבי זאב וואלף ליפקין אב"ד גאלדינגן בעיר טלז.
בהיותו בן שלושים מונה לכהן כראש ישיבה בווילנה. לאחר תקופה קצרה יסד בית מדרש, בו למדו קבוצות קבוצות בספרי מוסר שונים, "מסילת ישרים", "חובת הלבבות", "תיקון מדת הנפש" ועוד. רבי ישראל השמיע שיעוריו המוסריים מדי יום ביומו, ונהרו אליו מאות בחורים, גדולי תורה ויראה.
ביתו נעשה מרכז ללימוד יראת שמים ואהבת הבריות, טוהר המידות וכבוד הזולת. הזהיר ושקד על ניהול משא ומתן באמונה, על לימוד מקצוע ועל מדות ומשקלות של צדק. בגלל מעשה שהיה עזב את ווילנה ויצא לגור לקובנה אף שם הרביץ תורה ברבים במשך תשע שנים רצופות.
עקב מחלה נסע לגרמניה לדרוש ברופאים וישב שם כמה שנים. כשהוטב לו נסע לממל על הים הבאלטי, ושם הוציא לאור שתים עשרה חוברות בשם "תבונה" אוסף הלכות ומאמרי מוסר מכמה גדולי התורה.
בימיו האחרונים התגורר בפאריז ופעל שם רבות לחיזוקה של היהדות. בדרכו מפאריז לקובנה התעכב בקניגסברג. ויגוע ונאסף אל עמיו והוא בן שבעים ושלש שנה. תלמידיו הוציאו לאור דברי תורתו ומאמריו בשם "אור ישראל".
בין תנועת המוסר לתנועת החסידות
הגה"צ רבי נטע ציינווירטה ז"ל היה מספר לפעמים את הסיפור הנורא אשר מקובל כי בגלל סיפור זה החליט הגאון הקדוש רבי ישראל סלנטער זצוק"ל לפתוח את תנועת המוסר.
היה היה עיירה אחת שם גרו שני חברים שגדלו יחדיו באותם תנאי מחיה שוים, שניהם היו אנשים פשוטים, ולצורך פרנסתם עסקו במלאכת הסנדלרות, ממנה התפרנסו בצמצום ובקושי, ועמלו קשות למחייתם.
שנים רבות הרגישו שני סנדלרים אלו כאחים לצרה וכחברים קרובים מאוד, כאשר אחד מחזק את רעהו, ושניהם יחד מתייעצים ונדברים בינם לבין עצמם אודות מלאכתם ועוזרים זה לזה באהבה ובמסירות.
כעבור זמן רב שפר עליו גורלו של א' מן החברים הסנדלרים, אשר החל לייצר בעצמו נעליים ופתח מפעל ובית חרושת לנעליים, ומזלו האיר לו פנים עד שהפך לעשיר ובעל נכסים מרובים.
לא ארכו השנים, והסנדלר לשעבר התחיל לשפוך כספים עבור צרכי העיירה וענייני הקהילה, ובזבז מממונו סכומים גדולים עבור העיר, עד שנהפך לאחד ממנהיגי ופרנסי העיר, ובמשך הזמן אף נמנו וגמרו למנותו כראש הקהל לנהל ולהנהיג עניני העיירה.
כעבור זמן הגיעה בתו הבוגרת לפרקה, ועקב היותו ראש הקהל ועשיר ומנכבדי העיר, הגיעו אליו שדכני העיר, והציעו לו להשתדך עם רב העיר! ראש הקהל שהיה נרגש מאוד למשמע ההצעה המכובדת, נתן כמובן את הסכמתו תיכף ומיד, כאשר הוא מתחייב לשלם כל הוצאות החתונה והדירה וצרכי החתן והכלה, ומכאן הדרך היתה קצרה לסגור את השידוך, כאשר כל העיר צהלה ושמחה לשמוע הבשורה המרנינה על השידוך והזיווג הנפלא של תורה וגדולה לשולחן אחד.
ההתרגשות לקראת החתונה הגדולה היו בעיצומם, כל בני העיר התכוננו בשמחה להשתתף בשמחת החתונה, רבנים ואנשים חשובים ומכובדים מעיירות הסמוכות הגיעו ובאו אף הם להשתתף בשמחת החתונה הגדולה.
בני העיר אכן שמחו והתרגשו לנוכח החתונה המתקרבת כל והולכת, 'כולם' מלבד 'אחד' מבני העיר, אשר כל יום שעבר ונתקרב מועד החתונה, צערו ויגונו גברו עליו יותר ויותר, ולא מצא מנוח לנפשו, האחד הזה היה הסנדלר האחרת, חבירו לשעבר של העשיר ראש האחד הקהל הנכבד, אשר לא היה מסוגל לכבוש צערו וקנאתו בחברו שהיה יחד עמו במלאכתו שנים רבות, ולפתע דרך כוכבו ועלה מעלה עד שנהפך לראש הקהל, ולא זו בלבד אלא אף גם עוד עתיד להכניס בתו לחופה עם החתן המופלג בנו של רב העיר, זה כבר היה למעלה מכוחותיו של הסנדלר השני שלא הצליח להתגבר על רגשות הקנאה, וצערו וקנאתו גברו מיום ליום יום.
החליט הסנדלר לנקום את נקמתו בהגיע החתונה בחבירו הסנדלר לשעבר, ולבייש אותו בפני כל קהל ועדה, ובפני המחותנים והרבנים החשובים שישתתפו בחתונה הגדולה, וכך קיוה הסנדלר להשקיט ולהרגיע את רוחו הסוערת מקנאה ושנאה.
באמצע עריכת החופה, כאשר כל הקהל עומדים הכן לשמוע ברכות השבע ברכות, והרבנים והמכובדים מפארים ומעטרים את המעמד הגדול, וההתרגשות והשמחה גוברת מרגע לרגע, נדחף הסנדלר הזה ונגש סמוך ונראה אל במת החופה, ובידו נעל קרוע ישן נושן, ובקול רעש גדול מכריז ושואל למעלת כבוד המחותן לתדהמת כל הקהל: "סנדלר נכבד, אולי תואיל להגיד לי אם תוכל לתקן לי את הנעל, וכמה צריך לשלם על זה".
ראש הקהל, שכבר שנים רבות מנסה לשכוח את עברו ולא לזכור את דבר היותו סנדלר לשעבר, כשהוא מקוה שכבר הספיקו הקהל לשכוח מזה, נבהל ונשתומם ונעצר בתדהמה באמצע החופה למשמע שאלתו המוזרת של הסנדלר, כאשר הלה מנסה לביישו ולהזכיר לו את עברו בפני כל הקהל והמחותנים, ובפרט בפני אנשים מעיירות שונות, שכלל לא ידוע להם שראש הקהל היה בעצם סנדלר לשעבר.
הבושות והבזיונות הנוראות היו למעלה מנשוא ראש הקהל, הרגיש שהוא מתבזה ומושפל בצורה נוראה כל כך בפני רבים, פניו התאדמו והתלבנו חליפות מרוב כעס ובזיון, ולא היה מסוגל להרים פניו מגודל הבושה ולא ארך הזמן עד שנפל מתעלף על הבמה המכובדת של החופה, וכמה שניסו לעוררו מעלפונו לא הצליחו, וראש הקהל שבק חיים לכל חי, לרוב הבזיון והצער שתקפו אותו בפתאומיות כאשר הוא נמצא בשיא כבודו והדרו וגדולתו...
כמובן שזמן רב רעש העולם על דבר הסיפור נורא זה עד היכן כמובן יכול להגיע שפלות הנהגתו של בן אדם שאינו יכול להתגבר על מדותיו הרעות והמגונות, והגה"ק ר' ישראל סלנטר החליט אז שצריך לייסד את תנועת המוסר!
***
היה ר' נטע מוסיף ואומר, כי אף אם את תנועת המוסר הקימו אכן בשביל הסנדלר הראשון, שע"י שלא עבד על מדותיו הגיע לשפל הנהגה כזאת, אולם את תנועת החסידות הקימו בשביל הסנדלר השני, בשביל הראש הקהל, כי אילו היה לומד חסידות ועוסק בעבודתה, לא היה נבהל, אדרבה היה לוקח את הנעל הקרועה בידו ומתחיל לרקוד עם הנעל ולהודות להלל לשבח להשי"ת על גודל החסד שעשה עמו אשר מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים.
ובמקום לשמוח ולהודות לד', הוא 'נפגע' על שהלה 'מיעט' קצת מכבודו, וניסה לביישו, בשביל כך צריך ללמוד ולעסוק ב'חסידות'...
