הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגאר זצ"ל גאב"ד חוג חתם סופר ור"י מחנה אברהם כ"ב סיון תשס"ד

הגרי"ש זצ"ל נולד בי"ז אדר השני שנת תרפ"א בעיר בעלעד כבן בכור לאביו הגה"צ רבי אברהם צבי זצ"ל הי"ד בעל "מחנה אברהם" ואב"ד קאפאוואר - ולאמו הצ' מרת חוה לאה.
כבר בצעירותו ניכרו בו תכונות נפלאות, כשרונות מופלאים ואצילות נפש.
בבחרותו נשלח ע"י אביו זצ"ל ללמוד אצל הגה"צ ה"ויגד יעקב" מפאפא זצוק"ל, שם לא מש מאהלה של תורה ולא זזה ידו מתחת יד רבו. בשנים ההן מילא את אוצרו הטוב בקנייני התורה, עד שרכש ידע עצום בתורה ובהלכה, כשכל לימודו היה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. הרב מפאפא זצ"ל הסתופף בצל צדיקי בית בעלזא זיע"א, והוא שקירב את תלמידו הגרי"ש אל הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל. מאז עד אחרית ימיו היה הגרי"ש דבוק בבית בעלזא.
הגה"צ רבי שבתי שעפטיל ווייס זצ"ל אבד"ק שימאני, בעמח"ס "הלכתא רבתא לשבתא", הכתירו בנזר ההוראה. אף שלא היה נותן היתרי-הוראה לבחורים, חרג מגדרו כאשר שמע שאביו רבי אברהם צבי חלה במחלה קשה, ועל בנו הגרי"ש לסייע לו בעבודת הקודש.
בפרוץ השואה, כאשר שתה כרם בית ישראל את כוס התרעלה, פנה רבי אברהם צבי אל בנו יקירו הגרי"ש זצ"ל ואמר לו: "דע לך, שמתוך בני המשפחה, תזכה אתה ועוד ארבעה לשרוד בחסד ה'. מבקשני ממך, כי תמשיך את המורשת בישיבה קדושה שתרביץ בה תורה לתלמידים".
כמצווה ועושה, יסד הגרי"ש לימים ישיבה קדושה על שמו של אביו הי"ד בעמח"ס "מחנה אברהם". כאן חונכו צעירי הצאן על פי מורשתו הקדושה, של תורה ויראה טהורה.
בשנות השואה התגלגל במחנות שונים, חלק מהזמן שהה יחד עם הרה"ק רבי יקותיאל יהודה מצאנז-קלויזנבורג זצוק"ל, ובחסדי שמים ניצל לחיים. בשנת תש"ו הקים את ביתו עם הרבנית מרת רחל ע"ה. באותם ימים התקבצו סביבו השרידים, והכתירוהו כרב מחנה העקורים ווינדסהיים שבגרמניה.
עם עלותו לארץ הקודש, הוכתר כרב שכונת דיר-יאסין (לימים גבעת שאול ב') בירושלים. במשך השנים החזיק בעול ההנהגה כשהוא קשור בקשר הדוק עם גדולי מאורי ישראל.
בעידודם של הרה"ק מבעלזא זצ"ל והגר"ע סופר זצ"ל גאב"ד פרעשבורג, קיבל על עצמו בשת תשט"ו את עטרת רבנות "חוג חתם סופר" בבני-ברק. מאז עד אחרית ימיו ניהל את ענייני הקהילה המפוארת ברמה, תחת הנהגתו קמה מערכת הכשרות "חוג חתם סופר", כשהוא מפקח באופן אישי על כל עניני הכשרות.
בשנת תשכ"ד קיים את צוואת אביו זצ"ל והקים את הישיבה לצעירים "חוג חתם סופר" - "מחנה אברהם". כעבור ארבע שנים הקים את הישיבה הגדולה כהמשך לישיבה לצעירים. הגרי"ש אונגר מסר בעצמו את השיעורים בישיבה, והשגיח באופן אישי על התקדמותו הרוחנית של כל אחד מהתלמידים, כאשר לצידו הצטרפו למלאכת הקודש ראשי ישיבות ומנהלים רוחניים, אשר יחדיו הקימו דורות של חסידים ואנשי מעשה, ותלמידי חכמים מופלגים שחלקם מכהנים כיום כרבנים וראשי ישיבות.
הוא נטל את עול החזקת הישיבה על שכמו, ולצד שיעוריו המופלאים היה דואג לכל מחסורם של התלמידים. תלמידיו ראו בו דמות מיוחדת, שהקרינה על כל אחד מאור פנים ושמחה. בכל עת עודד וחיזק בכל יכולתו; עומק ואיכות קשריו עם התלמידים נמשך שנים רבות, כאשר הם קשורים אליו בעבותות אהבה.
לצד עמידתו בניהול העדה ובראשות הישיבה, כיהן כדומ"ץ בבד"ץ ד"זכרון מאיר", שהיה בראשות מרן ה"שבט הלוי" זצ"ל והגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל.
ביום כ"ב סיון שנת תשס"ד נתבקש לישיבה של מעלה, זי"ע.

מסכת כריתות בימי השואה
כאשר נכנס הצורר הנאצי ימ"ש אל הונגריה שהה כבר הגרי"ש בביתו מאימת המלחמה. פעם קרא אליו אביו והוציא כרך גמרא וורשא מארון הספרים, תלש מתוכו את דפי מסכת כריתות ומסרה לידו, ואמר לו: הכניסהו לכיסך ולמד גמרא זו, ובעז"ה תנצל ממיתה משונה, השתדל לשנן תמיד את המסכת, ואם יהיה בידך תלמד אותה ברבים.
עד ראיה, הרה"ח ר' אורי טייטלבוים, מספר: זוכר אני שהיה לומד בכל רגע פנוי שהיה לנו, ואפילו אחרי שחזרנו מעבודת הפרך שעבדו שם 12-15 שעות ביום, ישב הגרי"ש ללמוד מהגמרא כריתות שהיה לו מאביו הקדוש הי"ד, ולמד מסכתא זו בתקופה קשה זו 36 פעמים.
(קובץ תורני פארות, ח"ב, עמ' תקלג-תקלד)

דמות דיוקנו של אביו
יום כ"ב באייר היה אצל הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל יום המיוחד לשבח והודיה להבורא ב"ה, הוא יום ההצלה שבו בשנת תש"ה נשתחרר מידי הרשעים ימ"ש. השחרור היה בהיותו במחנה 'טרייזנשטאט', שם חלה כמו רבים במחלת 'פלעק טיפוס' – 'טיפוס הבהרות', מלווה בחום גבוה, עד שהתדרדר מצבו וחלה בדלקת קרום המוח. כך שכב כשבועיים בלי הכרה בבית חולים צבאי רוסי שהיה שם. למראה מצבו הגרוע חשבוהו כמת והשליכו אותו דרך החלון לערימת המתים בחצר בית החולים. בדרך נס עבר שם רופא והחליק ונפל על הערימה הזאת בדיוק על גופו, והנה הוא בתור רופא שומע שיש בו דופק ורוח חיים. מיד החזירו אותו לבית החולים ושם טיפלו בו עד שלאט לאט שב לאיתנו.
לימים סיפר שמצבו היה אז כתינוק שנולד, כי שכח כל תלמודו וכמעט לא ידע אפילו צורת אות, עד שריחמו עליו מן השמים ועל ידי יגיעה רבה שב לתלמודו ולאיתנו הראשון.
בימים ההם ששכב עוד בלי הכרה ומשותק בצד שמאל, התעורר במקצת והנה הוא רואה במחזה את אביו ואמו מוקפים באש, ומתחיל לצעוק אליהם: מפני מה נשארתי אני כאן בעולם העכור ולא זכיתי להסתלק על קידוש ה' כמוכם? הרי בין כה איני יודע ללמוד ולהתפלל ולמה לי חיים? ענה לו אביו להרגיעו: תדע לך וזכור שכבר הבטחתי לך כשנפרדתי ממך שתזכה להרביץ תורה ברבים. ומאמי גם בקשתי ברכה, וברכה אותי באריכות ימים. לבקשתי שרצוני לנשק ידם, ענו לי: אנו כבר בבחינת 'אש' ואין לך רשות ליגע בנו.
(ספיר ויהלום פר' כי תצא תש"פ - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)