הגה"צ רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל ראש ישיבת בית יהודה ט"ז אייר תשס"ג
רבי יחיאל מיכל נולד לאביו רבי אברהם יצחק זצ"ל בד' תמוז תרס"ז, בנו של הגאון רבי דוד פיינשטיין זצ"ל אב"ד אוזדא וסטראבין שבפלך מינסק.
בהיותו כבן שבע התייתם מאביו, בתחילה התגורר עם אמו באוזדא שם הייתה עינו של דודו מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל פקוחה עליו, עימו למד אז מסכת בבא בתרא.
לאחר תקופה עבר לסטראבין להיות במחיצת סבו האב"ד דמתא כאשר הוא מחנכו ומדריכו בצעדיו הראשונים בלימוד התורה. כשסבו פגשו לראשונה מצא שרבי יחיאל מיכל גמא ביום אחד חמשה דפים בפרק מרובה. הסב כה התפעל שהורה לכבדו בחלה – מצרך יקר באותם ימים.
סבו גם הרשה לו להיות נוכח בדיני תורה שהתקיימו בביתו, לא אחת היה שאלו סבו אם יודע הוא מה מקור הפסק בש"ס ורבי מיכל היה עונה לו. כל זאת היה בגיל אחת עשרה שנים.
בגיל בר מצוה עבר עם אמו לדור בבית אביה בסלוצק, שם נכנס ללמוד בישיבתו של הגרא"ז מלצר זצוק"ל, יחד עימו עבר לקלאצק שם סעד על שולחנו ושולחן חתנו הגר"א קוטלר זצוק"ל בקביעות כהבטחתו לאמו של הגרי"מ.
בגיל שבע עשרה עלה רבו הגרא"ז לא"י, ורבי יחיאל מיכל שחפץ לעלות ולהתעלות בתורה, עבר ללמוד בישיבת מיר, שנודעה אז בטובי ומופלגי הבחורים בעולם הישיבות באותה העת שלמדו בה. למרות גילו הצעיר יחסית, קבלו לישיבה מרן המשגיח זצוק"ל.
בסביבות שנת תר"צ נסע בעצת ר' איסר זלמן לקנות תורה ממרן הגרי"ז מבריסק, לאחר שנטל את רשות רבותיו במיר. בהגיעו לבריסק ביקש הגרי״ז לשוחח עמו בלימוד, מלא התפעמות שח אח״כ הגרי״ז לרבנית: "פגשתי את האיש שנהניתי לדבר עימו בתורה ראוי לחשוב עליו".
בשנת תרצ"ט ברח עם ישיבת מיר מרוסיה לוילנא וכעבור כשנתיים כשנמלטה הישיבה בדרך ניסית לשנחאי היה בין הבודדים שקיבלו אשרת כניסה לארה"ב לשם הגיע בסיון תש"א. עם הגיעו קיבלוהו בכבוד גדול, ומיד נקרא לכהן כראש ישיבת "תפארת ירושלים" לצידו של דודו מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל. הגרי"מ גם הצטרף לועד ההצלה בארה"ב לטובת יהודי אירופה.
בשנת תש"ו עלה לארה"ק, ושם פעמיו מיד למרן הגרי"ז. בי"ז אב תש"ו נישא לבתו של מרן הגרי"ז, מסדר הקידושין היה רבו מרן הגרא"ז, בסעודת הנישואים הסבו כל גדולי התורה, והגרי"מ נשא מערכה בסוגיא של תוך תוכו.
בשנת תש"ח עזב לארה"ב לכהן בראשות ישיבת "תפארת ירושלים", אולם כעבור שלוש שנים שב לצמיתות לא"י ופתח בת"א את כולל "בית יהודא", שלאחר מכן עבר לבני ברק, בו במהלך כיובל שנים הרביץ תורה לתלמידים מופלגים בתורה, כאשר הוא מעמיד במשך השנים ת"ח עצומים, רמי"ם וראשי ישיבות שראו בו רבם המובהק, אשר קיבלו ממנו מעבר ליסודות העצומים בתורה, גם דרך בלימוד התורה ובהנהגת התורה החותרת לעומק האמת.
עמל התורה וגאונותו בתורה היו מעבר למושגינו, הגרי"מ מסר מידי שבוע שש עשרה שיעורים בכל מקצועות התורה, מלבד הלימוד העצמי שלו וכתיבת החיד"ת הרבים, ועד יומו האחרון בט"ז אייר תשס"ג היה שקוע בעמלה של תורה בצורה מופלאה.
בענין שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר
בעל המאור (סוף פסחים) כתב דהטעם שאין מברכים את ברכת שהחיינו על ספירת העומר הוא משום "שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו משום הנאה, כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה.... ולספירת העומר אין בו שום זכר לשום הנאה, אלא לעוגמת נפשינו לחורבן בית מאויינו".
והקשו המפרשים דהרי גם נטילת לולב כל שבעה בזמן הזה אינה אלא זכר למקדש, ולמרות זאת כאשר יום טוב ראשון של סוכות חל בשבת - מברכים את ברכת שהחיינו ביום השני, וכן מי ששכח לברך את ברכת שהחיינו ביום הראשון - מברך ביום השני, ואין אנו אומרים שהואיל והנטילה היא "לעוגמת נפשינו לחורבן בית מאויינו", אין לברך שהחיינו?
וכתב בספר מרפסין איגרא (פרק כ"א): הגאון ר' יחיאל מיכל פיינשטיין ז"ל תירץ די"ל דברכת שהחיינו נתקנה לא רק על מצות נטילת ארבעה מינים אלא גם על ראיית האתרוג.
עוד כתב שם ליישב: חלוקה מצות ספירת העומר ממצות נטילת לולב. שהרי כל כולה של מצות ספירת העומר מזכירה לאדם את הקרבת העומר שבמקדש, אם בנוסח הברכה: "על ספירת העומר", ואם בנוסח הספירה: "היום יום אחד בעומר", וא"כ נזכר הסופר ומצטער שבעוונותינו אין למעשה קרבן העומר מאז שחרב בית המקדש, לכן לא יברך שהחיינו.
מה שאין כן בנטילת לולב, שאין מצוה עצמה מה שיזכיר לאדם את חסרון בית המקדש, ורק חכמים תקנו נטילתו כדי שנמשיך מעשינו כיום כבימים קדמונים בעת עומדו של בית תפארתנו על מכונו. והואיל ואין במעשה המצוה עצמה מה שיזכיר לו עבודת בית המקדש, ממילא יכול לברך שהחיינו.
