הגה"צ רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל בעל ה'שדי חמד' כ"ד כסלו תרס"ה
חכם הגה"צ רבי חיים חזקיהו מדיני, ה'שדי חמד', נולד לאביו רבי אליהו רפאל ביום ז' חשוון תקצ"ג בירושלים.
הוא למד מפי הראשון לציון חכם יצחק קובו וחכם יוסף נסים בורלא. כבר בגיל 13 הוא הוסמך להוראה, וגם נשא לאישה את רבקה בגיל צעיר.
בשנת תרי"ג מת עליו אביו, ובעקבות זאת נסעו חכם חזקיהו ואשתו, יחד עם אמו ושתי אחיותיו, לקושטא (איסטנבול שבטורקיה של ימינו), שם זכה לכבוד רב, והוצעו לו משרות רבות בלימוד תורה. אך הוא סירב להתפרנס מלימוד התורה, ולימד תורה ברבים שלא על מנת לקבל שכר.
בשנת תרכ"ו חכם חזקיהו מדיני הוזמן לכהן כרב העיר קראסו-בזאר (כיום: בילוהירסק) שבחצי האי קרים. בהיותו דובר השפה הטורקית, הקרובה לניב הקרימצ'אי, התחבב על בני הקהילה הקרימצ'אית של קראסו-בזאר. בני הקהילה היו חשודים כקראים, אך חכם חזקיהו מדיני קבע כי יהדותם אינה מוטלת בספק, והצליח לעורר ולחדש את הקשר שלהם למסורת ולתורה. למרות המתח ששרר בין האשכנזים לקרימצ'אים, הוא זכה להערכה רבה גם מצד הקהילה האשכנזית שבעיר. הוא שימש כפוסק לאנשים רבים, ששלחו אליו שאלות מרחבי העולם. במקביל החל לעמול על חיבור אנציקלופדיה הלכתית, לה קרא 'שדי חמד'.
בשנת תרכ"ט מת עליו בנו. והוציא ספר בשם 'אור לי' - שאלות ותשובות - בעילום שם לזכר בנו שמת; בשנת תרל"ח חכם חיים חזקיהו מדיני חלה, וכסגולה לרפואה הקדים לשמו את השם חיים.
בשנת תרנ"ט חכם חיים חזקיהו מדיני עזב את קרסו-בזאר, לדאבונם של בני הקהילה, ועלה לארץ ישראל. אחרי שהות בת שנתיים בירושלים עבר לכהן כרבה של חברון, שם שימש כדיין, הוסיף ללמד תורה ברבים והקים ישיבה לנערים. חכם חיים חזקיהו מדיני היה מקובל מאד גם על ערביי חברון.
ביום כ"ד כסלו תרס"ה נתבקש לישיבה של מעלה ונקבר בחברון.
חיבוריו הם: 'שדי חמד' - אנציקלופדיה הלכתית הכוללת כללי פסיקה; 'מכתב לחזקיה' - ספר שאלות ותשובות נוסף. כמן כן נדפסו מכתבים, אגרות ותקנות ששלח בספר 'אגרות שדי חמד'.
האם חילקו את השמן בכד לשמונה?
ידועה קושיית הבית יוסף מפני מה תקנו חכמים חנוכה שמונה ימים, הלא לא היה הנס אלא שבעה ימים, כי הספיק השמן שבכד ליום הראשון. ויישב הבית יוסף ג' יישובים על קושייתו, ואחד היישובים הוא שבתחילה חילקו השמן שבפך לשמונה חלקים, ובכל יום היו נותנים חלק אחד ודלק כל הלילה, ואם כן גם ביום הראשון היה נס.
והפרי חדש הקשה על יישוב זה, כיצד הותר להם לעשות כדבר הזה, הלא לכאורה חובה היה עליהם לתת את כל השמן ביום הראשון, כדי שתדלק כמצוותה מערב עד בוקר, וכמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות "תן לה מדתה" - שתהא דולקת מערב עד בוקר.
והשואל בשו"ת רמ"ץ (סימן נ) העיר על קושייתו, שהרי היו רשאים לתת את החצי לוג שמן מעט מעט עד שיתמלא, ואם כן יש לומר שמיד כשמילאו שמינית חצי לוג כבר התמלא הכד חצי לוג, ולכן פסקו מלמזוג עוד כשראו הנס. ואף שנחלקו בגמרא במנחות האם אופן מילוי המנורה היה מלמטה למעלה או מלמעלה למטה, אך גם הדעה הסוברת שהיו ממלאים תחילה ואז מחסרים עד השיעור, היה זה מפני ש'אין עניות במקום עשירות'. אך כל זה שייך בשאר זמנים, אבל באותה שעה שלא היה בידם אלא פח אחד, ודאי שעת עניות היא - ומותר היה להם ליתן מעט מעט.
אמנם השדי חמד (מערכת חנוכה, סוף אות א ד"ה והנה מרן) העיר על יישובו, כי בשלמא אם היה אפשר לומר שהנותנים השמן במנורה היה דעתם תחילה לתת את כל השמן שבפך, ורק אחר שנעשה הנס ותיכף בתתם שיעור שמינית נתמלא ושב לא היו צריכים ליתן יותר, אזי היתה מעלה תשובתם ארוכה ליישוב הבית יוסף.
אך לשון הבית יוסף אינו מורה על זה, אלא מבואר מדבריו שעוד טרם שהתחילו ליתן השמן במנורה, חילקו את השמן שבפך לשמונה חלקים, וכיון שכן הרי חזרה קושיית הפרי חדש למקומה - מה ראו לחלק את השמן בתחילה עוד קודם שידעו שנעשה להם נס, והלא אין סומכים על הנס, והיה להם לעשות כשורת הדין שתדלק מערב עד בוקר.
ובאמת המאירי בשבת מביא שיש אומרים שחילקו השמן בפך לשמונה לילות, והוא כותב כי לא הוטבו דבריהם בעיניו, שהרי אין סומכים על הנס והיה להם להדליק המנורה כמצוותה.
