הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל בעל מרגליות הים ז' אלול תשל"א

הגאון רבי ראובן מרגליות נולד בחודש כסלו התר"נ לאביו רבי משה ולאמו מרת מרים. אביו, טרח לטפח את בנו, לימדו בעצמו ושכר בעבורו את טובי המלמדים שבלבוב. אך בהגיע הנער ראובן לגיל 14 נפטר עליו אביו והוא נאלץ לסייע לאמו בפרנסת המשפחה, מה שמנע ממנו לעסוק בתורה ביום, אך לא מנע ממנו להשלים זאת בלילות.

את חיבור ספריו החל בגיל צעיר ביותר אם את ספרו "תולדות אדם" על המהרש"א הוציא כבר בגיל 22 (!) בשנת תער"ב, הרי שבספרו על ה"אור החיים" הוא כותב "ספרי זה הוא ראשון ליצירה, ערוך ומסודר עוד בטרם נדפס ספרי תולדות מרן המהרש"א.

לאחר פטירת אשתו, עלה לארץ בשנת תרצ"ה והתיישב בתל אביב שהיתה אז עיר גדולה לאלוקים, גדולי האדמורי"ם ישבו בה ופעלו בה חיים תורניים שוקקים. תחילה הקים בה שוב את בית המסחר שלו לספרים כשהוא מייבא אט אט את ספריו שנותרו אחריו בלבוב.

באותה שנה – שנת השמונה מאות להולדת הרמב"ם, החליט ועד הקהילה של תל אביב בהסכמת הרבנות הראשית של תל אביב ויפו, להקים ספרייה תורנית על שם הרמב"ם, ורבי ראובן מונה למנהלה. במשך שלושים וחמש שנים ניהל את הספריה ושם המשיך את מסורתו מלבוב, כפי שמעידה רשומה עיתונאית מאותה תקופה המתארת את הספריה, הרי שתדיר כשנכנסו אליה נמצא רבי ראובן בסוד שיח תורני-הלכתי עם שומעי לקחו השונים.

בז' אלול תשל"א נפטר רבי ראובן, ואף כי לא הותיר אחריו זש"ק, הרי חידושי תורתו מתבדרים בי מדרשא דבר יום ביומו.

בליל שב"ק, ו' אלול תרמ"ג, באמצע תפילת ערבית, באמרו התיבות "על כן ה' אלקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך", יצאה נשמתו הטהורה.

הניח אחריו ברכה חיבורים יקרים ונחמדים, הלא המה, ספר "ייטב פנים" על המועדים, "ייטב לב" "רב טוב" עה"ת, ושו"ת אבני צדק על ד"ח שו"ע.

סוחר השקוע בתורה

עודו אברך צעיר גמלה בו ההחלטה שלא להשתמש בכתרה של הרבנות ופתח לו חנות ספרים בלבוב. אלא שבאה מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד וטרפה את עולמו. הוא נאלץ להתגייס וכדי להפטר מהעול הזה ביקש את עזרת לשכת הרבנות בלבוב שהעניקה לו תעודת רב שעל ידה יכול היה להפטר מן השרות הצבאי. דא עקא, בזמני המלחמה ובתנאים הפרוצדואלים הפרימטיביים דאז, הרי שעד לאישור בקשתו [או כלשונו המיוחדת "עד שיוחלט משפטי"] היה עליו להמתין שנתיים תמימות. במהלך אותם שנתיים נאלץ להסתתר מאימת המשטרה הצבאית דאז שחיפשה את העריקים. וכך הוא מספר בהקדמתו לספרו "נפש חיה" על או"ח:

"אם אמרתי אספרה כמו כל אשר עבר עלי במשך שנתיים ימים אלה תהי הקדמתי זאת לספר זכרונות אשר אולי אייחד לזה חוברת בפני עצמה. בזה אך זאת אזכורה לילות חורף הארוכים בהיותי סגור ומסוגר לבדי בחדר בחוסר כל – זה נר. כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה. לכן לא נדלק גם נר, אך לאור להב האש שבתנור החורף למדתי וכתבתי שטוח על הרצפה. במצב כזה של דכדוך הנפש של בבוקר תאמר מי יתנני ערב וגו' אבל יחד עם זה ערכתי וסדרתי ספרי זה. אמנם לא היו בידי די ספרים לרוות את צמאוני ותשוקתי..."

ספרו הזה שקדם למרגליות הים, מפורסם פחות, אך הסגנון זהה, מאות פירושים מקוריים לצד ציטוטי פירושי גאוני הדורות, מלווים ברמזי הערות ושלל הברקות גאוניות.