הגאון רבי ירוחם פישל פערלא זצ"ל מחבר ביאור על ספר המצות לרס"ג זצ"ל ל' בשבט תרצ"ז

נולד בשנת תר"ו בוורשה לאביו רבי אריה צבי. בהיותו כבן 15 הלך ללמוד תורה מפי הגה"צ רבי יהושע לייב דיסקין בלומז'ה והיה צעיר התלמידים. לאחר מכן למד בישיבת וולוז'ין והיה תלמיד מובהק של הנצי"ב, לאחר מכן עבר לבריסק ולמד תורה מפי הגר"ח הלוי סולובייצ'יק.

היה איש עשיר בעל נכסים רבים מושכרים, ובעל חנות אותה ניהלה נוות ביתו. סירב לתפקידי רבנות שהציעו לו, כמו רבנות העיר לובלין והעיר קראקא, משום שרצה לעסוק רק בתורה בלא טרדות אחרות. בביתו הייתה לו ספרייה ענקית - אחת הגדולות בפולניה באותה תקופה, ולא היה חוסך שום טרחה כדי להשיג ספר חדש שיצא לאור.

בשנים תרע"ד-תרע"ז הוציא לאור את חיבורו על ספר המצוות לרב סעדיה גאון.

התאלמן מאשתו בסביבות שנת תרפ"ג, ומכיוון שבניו היו גרים רחוק מוורשה היה גלמוד לבדו בביתו. תלמידו רבי מנחם מנדל כשר שיכנעו שהמקום הראוי לו הוא ארץ ישראל, ובשנת תרפ"ו החליט לעלות לארץ ישראל, בחודש כסלו תרפ"ז עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, שם התקבל בכבוד גדול.

עם בואו לירושלים דאג הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים, עבורו למקום מגורים בבתי מחסה, ואף הושיבו על מקומו שלו במזרח בית הכנסת סמוך לארון הקודש. בהיותו בירושלים המשיך להתבודד ולא היה מעורב בעסקי הציבור, אך עם זאת לעיתים חתם על כרוזים כמו למשל על כרוז למניעת מכשול באכילת נבלות וטרפות.

בימיו האחרונים חש חולשה, אף שלא היה חולה, והמשיך במתכונת לימודיו. נפטר בליל חמישי, יום ראשון של ראש חודש אדר. במהלך לוויתו הספידוהו, גדולי רבני ירושלים, ומנו"כ בהר הזיתים.

ארבעים שנה של עמל על פירשו לספר הרס"ג

כשיצאו לאור ג' הכרכים של "ספר המצוות להרס"ג" עם ביאוריו וחידושיו המופלאים של הג"ר ירוחם פישל פערלא ז"ל, עשה הספר רושם עז באהלה של תורה. כי עד להופעת ספריו היה גאון זה נחבא אל הכלים, סגור בחדרו ועוסק בתורה. 

כשקיבל הסבא קדישא הג"ר שלמה אליעזר אלפדרי ז"ל מירושלים לידו את הספר, עלעל בו אחת הנה ואחת הנה, הרים את הספר ואמר בהתפעלות: "זהו ספר! זהו ספר!"...

כשהגיע הספר לידי הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים, והכיר בגדלותו של המחבר פתח מיד בהתכתבות עמו, ובין שניהם נתקשרה ידידות אמיצה. ולמקורביו אמר: "ליהוי ידוע לכם שבלי יגיעה של ארבעים שנה רצופות ושקידה בלתי פוסקת אין בכח אנוש לחבר יצירה כזאת".

ואמנם ארבעים שנה עמל הגאון רבי ירוחם פישל על יצירתו הגדולה, וארבע עשרה שנה מתוכן ישב סגור בביתו יומם ולילה; את אור השמש לא ראה ואת מזונו הכניסו לו דרך אשנב, חלון ביתו פתוח היה לבית הכנסת ודרכו היה שומע קדיש וקדושה.

לאחר זמן עלה הגאון רבי ירוחם פישל לארץ וקבע את דירתו בבתי מחסה שבעיר העתיקה.

(האיש על החומה)

איך היה מותר למרדכי להשתמש בבית המן 
והרי נכסי עמלק אסורים בהנאה 

וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן (אסתר ח, ב). כתב הג"ר ירוחם פישל פערלא ז"ל בביאורו לספר המצוות לרס"ג (עשה נט-ס ח"א דף רס"ב. מדה"ס): 

"דעת הרא"ם ז"ל ביראים סי' רצ"ט דמצות תמחה את זכר עמלק אינה מוטלת אלא על המלך, וכן כתב הרמב"ן ז"ל סוף פרשת בשלח, וכן כתבו הרב בעל הטורים בפירושו הארוך שם וברבינו בחיי שם... 

והנה עיקר סברתם נראית מוכרחת לכאורה, מדכתיב "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים", וכתיב שם "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". והדבר קשה טובא אצלי, דמאחר דהמן מזרע עמלק היה, אם כן כל אשר לו משור עד חמור בכלל המצוה למחות זכרו, וכמבואר בקרא (ש"א טו, ג), ובמכילתא סוף פרשת בשלח... דהכל אסור בהנאה, וצריך איבוד כדי שלא יאמרו שור זה, או גמל זה, של עמלק. ואם כן האיך לקחו להם את בית המן שחייבין מן התורה לנתצו ולאבדו ואסור בהנאה? אבל נראה דמזה מוכח כדעת הרא"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם, דעשה ד"תמחה את זכר עמלק" לא הטיל הכתוב אלא על המלך, וכיון שהיו אז בגולה ואין מלך לישראל, לכן לא היתה אז נוהגת מצוה זו. 

"איברא דלכאורה יש לדחות, על פי מאי דאמרינן בפרק השולח (גיטין לח, א) דעמון ומואב טהרו בסיחון (=עמון ומואב שנאסר על ישראל להלחם בהם, "טהרו" את איסורם בכך שנפלו לידי סיחון, ושוב הותר להם לישראל לכבוש את ארצם, שהרי יד סיחון עליה), ואם כן הכא נמי כיון דקיימא לן בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מח, ב) דהרוגי מלכות נכסיהם למלך, אם כן מיד כשנהרג המן – זכה אחשורוש מדינא בכל נכסיו, ובזה כבר טהרו נכסיו והותרו למרדכי ואסתר לזכות בהם".

"ובזה מתפרש יפה המשך הכתובים, דכתיב "ויתלו את המן – ביום ההוא נתן המלך את בית המן", וכן להלן (פסוק ז') כתיב "הנה בית המן נתתי לאסתר - ואותו תלו על העץ".