הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר ג' טבת תשל"ט
מרן הגר"ח נולד בב' תשרי בקובנה להגאון רבי רפאל אלתר שמואלביץ, שהיה במשך תקופה ר"מ בישיבת נובהרדוק ולאחר מכן גם ראש ישיבה בסטוצ'ין שבפולין, ולאמו בת הגה"צ רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל- הסבא מנובהרדוק. הסנדק בברית המילה שלו היה הגאון רבי יצחק בלאזר.
עד גיל 16 למד תורה מפי אביו. כנער נחשב לעילוי, ובגיל צעיר נשלח ללמוד בישיבת שער התורה שבעיר גרודנה. ראש הישיבה השפיע על דרך לימודו, והוא מינה אותו כמגיד שיעור בישיבה לתלמידים הצעירים. בשנת תרפ"ה עבר לישיבת מיר, ושם התפרסם בכינוי "העילוי מסטוצ'ין". בישיבה נודע כמתמיד ובעל בקיאות רבה בספריית הישיבה.
נישא בג' בטבת תר"צ לחנה מרים פינקל, בתו היחידה של ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל. בחורף תרצ"ו התמנה לר"מ בישיבה והחל למסור שעורים.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, גלתה הישיבה ממיר לווילנא ולאחר כחודשיים לקיידאן. לאחר כשבעה חדשים עזבו את המקום בפקודת השלטון הקומוניסטי בעיר. התלמידים הצליחו לקבל אשרת כניסה ליפן בעזרתו של סוגיהארה, שם שהו כ-6 חודשים, ולאחר מכן עברו לשנגחאי. כיוון שחמיו ראש הישיבה, נסע לא"י לגיוס תרומות ולא יכול היה לחזור, ניהלו רבי חיים והמשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין את חיי היום-יום בישיבה.
כשעברה הישיבה לשנגחאי, טיפל רבי חיים בעניינים הכספיים של כל הישיבות שגלו לעיר, בהן ישיבת ליובאוויטש, וישיבת קמניץ. הישיבה שכנה בשנגחאי במשך חמש וחצי שנים. לאחר מכן נסע עם הישיבה לארצות הברית, וכחצי שנה אחר כך עלה לארץ ישראל וסייע לחמיו בייסוד ישיבת מיר שם. עם פטירת חותנו בשנת תשכ"ה מונה לכהן תחתיו בראשות ישיבת מיר. עם פטירת גיסו הרב חיים זאב פינקל אף החל למסור שיחות מוסר.
מספר ימים לאחר חג הסוכות תשל"ט, הובהל רבי חיים לבית החולים שערי צדק, שם אושפז במצב קריטי כחודשיים. כשהגאון רבי משה פיינשטיין אמר: "כל העולם נח על כתפיו של ר' חיים".
נתבקש בישיבה של מעלה בג' טבת תשל"ט. ונקבר בהר המנוחות בירושלים בהלוויה מרובת משתתפים שבה ספד לו הגרא"מ ש"ך באמרו: "משמת רבי חיים בטלו השקדנים".
תאוות הכבוד מתגברת בימי הזקנה
סיפר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר: כשעמד על סדר היום הציבורי עניין שהיה חשוב לעולם התורה נתכנסו ובאו כמה חכמים וגדולים לדון בעניין כדת מה לעשות. במהלך הדיונים נוצר ויכוח עז בין המשתתפים, זה אומר בכה וזה אומר בכה. כשהתלהטו הרוחות קם אחד מהנוכחים, איש זקן בא בימים, נכבד ונשוא פנים, ואמר ברגש רב: דעו נא רבותי, הנה כבר זקנתי ושבתי, ובוודאי שאין פני מכוונות לרדיפת הכבוד, על כן יכול אני לומר לכם בפה מלא שעליכם לקבל את דעתי, היות והיא האמת הטהורה מכל כבוד.
תוך כדי דיבורו נעמד הגאון רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל ואמר בקול גדול: הדברים ששמענו מקודם שמי שהוא זקן בטלה ממנו תאוות הכבוד הם בטלים ומבוטלים, ואדרבה, נהפוך הוא כי מי שרודף אחר הכבוד אפילו מעט בילדותו, הרי שבזקנותו ירדוף הרבה אחר הכבוד! ואכן כך הוא, כי בזמן שנחלש אצל האדם אחד החושים, מיד יתגבר ויתחזק בו חוש אחר, ולפיכך, בשעת הזקנה, כשכל התאוות והרצונות כבר מתרופפים, מתגבר ומתחזק תאות הכבוד.
