הגאון רבי בנימין ביינוש פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר י"ח בשבט תש"ן
הגאון הג' רבי ביינוש פינקל זצ"ל, נולד בעיירה מיר שבבלארוס לאביו הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, ולאמו מלכה בת הגאון רבי אליהו ברוך קמאי, שכיהן אז כראש הישיבה וכרבה של העיירה מיר.
בהיותו בן שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא עבר עם משפחתו לעיר סטויבץ, יחד עם תלמידי ישיבת מיר. כעבור זמן עברה הקבוצה לפולטבה. עם סיום המלחמה נפטר סבו ראש הישיבה הרב קמאי, ואביו התמנה תחתיו כראש הישיבה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו, יחד עם תלמידי הישיבה, לווילנה, שם שהו עד אמצע שנת תרפ"א, בקיץ תרפ"א שב עם משפחתו למיר, ואביו חידש את פעילותה של הישיבה במקום. בבחרותו למד בישיבת מיר, והיה מתלמידיו של אביו.
בשנת תש"א עלה לארץ הקודש עם קבוצת תלמידים בראשות אביו, והוא התיישב בירושלים. הוא סייע לאביו בהקמת הישיבה בירושלים, ולאחר מכן סייע לו במשך עשרות שנים באחזקתה. בשנת תש"ב נישא לבתו של הג"ר שמואל גריינימן, במשך תקופה התגורר בבני ברק והתפלל בבית הכנסת של החזון איש, שחיבבוהו מאוד וקרבהו ביותר.
לאחר פטירת אביו הגרא"י פינקל, בי"ט בתמוז תשכ"ה, התמנה תחתיו כראש הישיבה ומנהלה. לצדו עמד גיסו, הגאון הג' רבי חיים שמואלביץ. נודע בענוותנותו ובצניעותו הרבה.
נזהר מכל סירכא ואבק של רבית
עקרון חשוב במסכת חייו היה סירובו להכנס לשום עסק בו היה אפילו ריח של רבית. כשקרוב משפחה הפציר בו שיתן לו היתר עיסקא, הוא העיר, "חוץ מהאיסור שבדבר, ישנה גמרא שאומרת, 'כל מי שלוקח רבית בעצם אומר שמשה רבינו היה שוטה ח"ו, כי אם משה היה יודע עד כמה זה רווחי הוא היה מתיר אותו!' והגמרא גם אומרת, שהעסקים הכלכליים של בן אדם קורסים כתוצאה מרבית, וזה גם מדאיג אותי!".
כשהיה צורך דחוף בישיבה לקומה נוספת בבנין. השיג אדם הלואה מסובסדת מאוד שלא תהא תלויה במדד לצרכן, פירושו כמעט לקבל מתנה בחינם. ר' ביינוש קיבל את תנאי התשלום בהיסוס רב, ובמשך כמה ימים חשב באילו מלים להשתמש בתוך היתר העיסקא. סוף סוף היום הגדול הגיע, והוא נסע לתל אביב עם בתו כדי לקבל את ההלואה. "אני לא יכול לעשות את זה; זה כמו לשחק עם אש". הוא אמר, על אתר הסתובב וחזר הביתה. כשמשום כך נזקק למצוא מקורות אחרים למימון הבנין, וכל זה כדי להמנע מהתעסקות ברבית.
לאחד הספקים לישיבה פעם נגנב כל כספו. לא היה שום כסף אותו יוכל לקנות מלאי חדש, ומקור פרנסתו היה בסכנה. ר' ביינוש הרגיש שהישיבה חבה לו הכרת הטוב על השנים בהן הוא שירת את הישיבה בנאמנות, והלוה לו כסף שהיה בו די כדי שיוכל להתחיל מחדש את עסקיו. תקופת מה אח"כ, ביקש רבי ביינוש לקנות ממנו כמה פריטים. הלה הציע לו מחיר מיוחד. ר' ביינוש נעשה חיוור כסיד והתנצל באומרו שנראה לו שאיננו צריך שום דבר עבורו, לא יעלה על הדעת לקבל מחיר מוזל כתגמול עבור הלואה!
יומיים אח"כ הוא חזר, "תגיד לי", הוא אמר, "איך העסקים היום?" "ב"ה בסדר", הוא ענה. "ומי קנה את הפריטים המסוימים האלה היום? ר' ביינוש המשך ושאל. "פלוני" היתה התשובה. "ובאיזה מחיר מכרת?" הוא שאל את העסקן התמים. כשהתשובה הגיעה, הוא קבע "זה המחיר בו תחייב אותי, ולא פרוטה פחות!".
הזהירות שלו מרבית, היתה הסיבה למנהגו המשונה לכאורה, של הליכה יומית לבנק. היתה לו דילמה תמידית: הישיבה היתה כותבת צ'קים לספקים, ולפעמים הם לא היו פודים את הצ'קים מיד. החזקת שקלים בבנק ליותר מכמה ימים משמעותה הפסד, בעקבות ההפרש בשער החליפין, שהשתנה במהירות מסחררת. מצד שני, לאפשר מינוס בבנק פירושו תשלום רבית – אופציה גרועה בהרבה. הפתרון? לעלות את הגבעה לבנק, יום יום, כדי להפקיד את הסכום המדויק הנדרש!
