הגאון רבי בן ציון אלפס זצ"ל בעל מעשה אלפס כ"ג כסלו תש"א
רב"צ נולד בשנת בא' כסלו תרי"א בווילנה לאביו ר' ירמיהו עקיבא. אביו עסק במסחר, הסתפק במועט ולמד בתורה במשך כל ימיו. בגיל עשר נכנס לישיבתו של הרב שרגא פיוויש ליכט. בכ"ו בחשון תרכ"ה, בהיותו בן י"ד נפטרה אמו. בסוף אותה שנה התחתן אביו בשנית, עם אלמנה אמידה שהייתה בעלת מאפייה. לאחר עשרה חודשים נפטר גם אביו (י' בחשוון תרכ"ו).
בהיותו כבן ט"ז התחתן עם בתה של אימו החורגת, ולאחר שנה וחודשיים נולדה בתם הבכורה אסתר. ארבע שנים למד בקלויז הגר"א שבבית הכנסת הגדול של וילנה, בתמיכתה של חמותו.
וכעבור זמן עלה בדעתו לעלות לארץ הקודש, הוא נסע לאודסה ומשם הפליג באניה ליפו, ומשם עלה לירושלים עיר הקודש.
בירושלים למד בבית מדרש "מנחם ציון" שליד בבית הכנסת החורבה, במקביל שימש כמלמד במטרה "לחנך בני עניים לתורה ולתעודה" כלשונו.
כעבור כמה שנים חזר לווילנה. כל חייו הירבה לעשות מעשי צדקה ואף נתן לעיתים קרובות מכספו למען שכר לימוד ליתומים.
בשנת תרנ"א הקים בית מלאכה לגרביים וכפפות והחל לעסוק במסחר. במסגרת זו נסע למקומות רבים ברוסיה, ובכל מקום דאג גם לדרוש בבתי הכנסת ולעשות מעשי צדקה. בית המלאכה שלו פעל עד שנת תרע"ו. באותה שנה נסע למינסק לרגל עסקיו. ההתנגשות בין הרוסים לבין הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, מנעה ממנו לחזור לוילנה. הוא השתקע בפולטבה, ופתח שם בית עסק קטן. לאחר שלוש שנים הגיעו אליו גם אשתו ושתי בנותיו, והם התגוררו במקום עד שנת תרפ"ב. ביום א' בחנוכה של אותה שנה מתה אשתו בגיל שבעים. בן ציון חזר לוילנה והתגורר שם עד שנת תרפ"ה. כל אותה עת המשיך ובמעשי הצדקה ובדרשותיו שהתאפיינו בסגנון מיוחד, אליהן היו מגיעים המונים מכל שכבות העם והוא היה מקרבם בחן ובנועם לאביהם שבשמים.
לימים עלה לארץ ישראל, שם הוא היה מעורה בפעולת אגודת ישראל, ושמו מופיע ברשימת גדולי התורה שחתמו בשנת תרפ"ז על כרוז הקורא לצאת מ"כנסת ישראל" של הוועד הלאומי.
בערוב ימיו סיכם את פעילותו: "נ"ב ספרים שלי שנדפסו בירושלים דליטא – בעיר וילנא. ועוד שמונה ספרים שלי שנדפסו בירושלים רבתי".
בראש חודש כסלו שנת תש"א, יצא ספר זכרונותיו שחתם את מעגל יצירותיו ופרשת חייו. הספר יצא בהוצאת "ועד היובל" שהורכב מידידים ומעריצים בראשות הרב אליעזר ריבלין. הוא נפ' מיתת נשיקה ונקבר בהר הזיתים בירושלים.
תוכחה נפלאה באהבה מוסתרת
שח המגיד מישרים הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א: מעשה נפלא ששמעתי מפי מורנו הגאון רבי יהושע דוד טורצ'ין שליט"א, רב קהילות 'פרושים', בשם הרב הצדיק הישיש רבי בן-ציון אלפס זצ"ל מוילנא.
אקדים ואומר בשתי מילים מי היה רבי בן-ציון אלפס:
לפני כשמונים שנה היה רבי בן ציון בבחינת איש במקום שאין איש. באותן תקופות בהן המשכילים וגרורותיהם נהגו להפיץ את שיטתם הכוזבת, בגליונות וספרים נוטפי ארס ורעל חמור נגד התורה וחכמיה, ורבים מהצעירים קראו את חיבוריהם ונסחפו אחר דעותיהם. אזר רבי בן-ציון כגיבור חלציו, וטרח לחבר כשישים חיבורים מועילים, הכתובים בצורה נעימה ושובת לב, הנטועים על מדרשי ואגדות חז"ל, והפיקו רוח אמונה ויראת שמים טהורה, ביניהם סדרת הספרים הידועה "מעשה אלפס", ומרן ה'חפץ חיים' זצ"ל העיד עליו באגרת כי הינו "מזכה את הרבים בחיבוריו". גם שימש כמגיד מישרים שהלהיב המונים לשמירת התורה והמצוות הן בוילנא והן בארץ ישראל.
מעשה שהיה עימו כך היה:
פעם ניגש רבי בן-ציון לאחד המתפללים בבית הכנסת, וביקש ממנו לספר לו לשון הרע על פלוני. רבי בן-ציון הוסיף לומר בהצטדקות: "אמנם לא מצאתי היתר בספר 'חפץ חיים' שאכן תוכל לספר לי את הסיפור, אבל היות והענין נחוץ לי מאוד אבקשך בכל זאת לספר לי".
כמובן שהלה סירב בתוקף: "מה פתאום! איני רוצה לספר לכבודו לשון הרע", בהטעימו: "והרי כבודו בעצמו טוען כי לא מצא היתר בספר 'חפץ חיים' שאוכל לספר לו דבר זה, ומדוע שאספר?". אולם רבי בן-ציון לא הרפה והפציר ושכנע אותו שוב ושוב, אך לשווא.
בשלב מסויים הציע לו רבי בן-ציון תשלום כספי בעד סיפור הדברים, ולמרות שרבי בן-ציון האמיר את המחיר גבוה יותר ויותר במשך השיחה, והגיע לכדי סכום גבוה שקשה היה לסרב לו. ברגע הראשון השיב הלה כי ברצונו להתיישב בדבר עם בני ביתו, אך לאחר שניות ספורות הכריז בנחישות: "החלטתי כי לא שווה לי למכור את כל הגן עדן שלי בשביל בצע כסף. לא אספר את סיפור הלשון הרע שביקשתם לשמוע גם תמורת סכום כסף גבוה ככל שיהיה!".
פנה אליו רבי בן ציון בתוכחה מיניה וביה: "איני מבין את משמעות דבריך, הרי אמש ראיתיך עומד כאן סמוך לבית הכנסת ומספר לפלוני לשון הרע גס על אלמוני בשיא הקלילות והפשטות. בלי פחד מאיבוד הגן עדן, ומבלי שאיש הבטיח לך כל סכום תמורתו, ואילו כעת אינך מסכים לספר לי לשון הרע אפילו תמורת סכום עצום שהצעתי לך. מה גרם לך לסרב בכזו צורה נחרצת? מה השתנה אצלך כעת מלפני דקות בודדות?".
האיש עמד בוש מול האמת הנוקבת שהשמיע רבי בן–ציון בפניו, והודה בקול חלוש ונכלם: "הרב צודק! אני באמת לא מבין את עצמי…".
רבי בן ציון באהבתו הנסתרת לאיש שיחו, המשיך להסביר לו בנועם: "אני אסביר לך מה החילוק אצלך מהיום לאתמול! אתמול לא חשבת על הדברים לפני שהוצאתם מפיך, ולכן היה קל מאוד לשטן להכשילך. אבל היום, כשאמרתי לך מפורשות שלא מצאתי על כך היתר בספר 'חפץ חיים', באותם רגעים מיד התעוררת לחשוב – אם זה אכן רווחי עבורך לספר כעת לשון הרע, אם יש על כך היתר, ומיד תפסת את עצמך שאתה עומד להפסיד את כל עולמך בעד דיבור פעוט ושולי, לכן לא הסכמת לדבר לשון הרע, גם בעד כל סכום גבוה שהוצע לך".
