הגאון רבי אריה לייב פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר בברכפלד ו' אב תשע"ו

נולד בתל אביב, להגאון רבי חיים זאב פינקל, מנהל רוחני של ישיבת מיר.

למד אצל מלמד פרטי ששכר אביו ובמכינה "אור התלמוד" שהייתה מסונפת לישיבת היכל התלמוד בעיר. לאחר מכן היה מראשוני התלמידים בישיבת פוניבז', שם למד בחברותא עם הגאון ברוך דב פוברסקי והיה מקורב לאביו, ראש הישיבה הגר"ד פוברסקי. לאחר שאביו התמנה למשגיח בישיבת מיר עבר ללמוד בה, למד עם סבו הגרא"י פינקל, והגאון נחום פורצוביץ, והגאון רבי חיים קמיל. בפרט למד בחברותא עם דודו ראש הישיבה, הגאון חיים שמואלביץ, אותו החשיב לרבו.

נשא את בת הרב שמואל אהרן יודלביץ, חתנו של הרב אריה לוין, לאחר פטירתה בה' בתמוז ה'תשנ"ב, נשא את חנה קרסניצקי לבית רוטשילד.

לאחר נישואיו למד בישיבת מיר. עם פטירת אביו בשנת תשכ"ה, הפציר בו רבו הגר"ח שמואלביץ שימסור שיחות מוסר במקום אביו, אך הוא סירב ושכנע את הרב שמואלביץ למסור בעצמו שיחות אלה. לימים, הוא והגאון רפאל שמואלביץ, בנו של הגר"ח, כתבו וערכו את השיחות שהודפסו בספר 'שיחות מוסר'.

בקיץ תש"ס הקים הגאון רבי נתן צבי פינקל את ישיבת מיר במודיעין עילית, ומינה אותו לעמוד בראשה. הוא מסר בה שיעורים ושיחות, במקביל למסירת השיחות בישיבת האם בירושלים.

אחרי תקופת חולי קצרה, נתבקש לישיבה של מעלה בליל ו' באב ה'תשע"ו.

***

תיאור מרטיט ומרגש משיחותיו בפני תלמידי הישיבה

מראה מפעים במיוחד אירע פעם בעיצומו של ועד מוסרי, שעסק בענין מידות טובות ולב טוב לזולת. רבי אריה ציטט את דברי רש"י בתהלים, ומרוב חבורו אל הדברים וחיבתו ותשוקתו כלפיהם, פרץ בבכי נרגש שסחט דמעות מכולנו.

היה זה כאשר הקריא את דברי רש"י בתהלים על הפסוק: "אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" (צ"ט, ד'). מפרש רש"י בשם 'מדרש תנחומא': "אתה כוננת מישרים – פשרה ושימת שלום בין אנשים כוננת באמרך 'כי תראה חמור שנאך רובץ', 'כי תפגע שור אויבך'. מי הוא שיראה את שונאו גומל לו חסד שלא ידבנו לבו לחבקו ולנשקו?!…"

כוונת רש"י שם לומר, שכאשר ציותה התורה את האדם שרואה את חמור שונאו רובץ תחת משאו לסייע לו להרימו, או כשפוגש את שורו או חמורו של אויבו תועה בדרך ועליו להשיבו לבעליו, יש לה בזה רצון נוסף מלבד המצוה כשלעצמה. התורה רצתה לכונן שלום בעולם בין בני אדם. כאשר אדם רואה את שונאו מסייע לו בטעינת החמור או משיב לו את אבידתו, זה גורם לו לאהוב מחדש את חבירו, ואף לחבקו ולנשקו. נמצא שהתורה בחוקיה הישרים מכוננת שלום בעולם.

"צא ולמד", עורר רבי אריה בקול נרגש ונשנק מבכי, "כיצד כל ההלכות והחוקים שמצוה אותנו התורה, הגיונם ושרשם במידות טובות והגונות. כיצד רצון התורה הוא אך ורק ליישר את דרכינו ואורחותינו, שנאהב האחד את רעהו ושננהג כראוי האחד כלפי רגשותיו וצרכיו של השני…".

רבי אריה שסימל בהנהגתו האישית רגש יוצא דופן לצרכי הזולת, בשעה שהקריא את מילותיו הקדושות של רש"י הללו, לבו עלה על גדותיו, עד שלא היה מסוגל לעצור את זרם הדמעות שאיימו לפרוץ בסערה… ראינו את החיבור ואת ההמייה שלו לדברים. 'נפשו יצאה בדברו'!